תנ"ך על הפרק
ויקרא ו
96
/
929
לפרק הקודם
היום
הפרק
דינים נוספים של העולה, של המנחה ושל החטאת
מאמרים על הפרק
התמיד והעצים
לתורת הקרבנות יש שני תפקידים שונים.
תורת העולה
מדוע השתנה סדר הקרבנות בפרשת צו מסדר הקרבנות בפרשת ויקרא?
כמה סוגי קורבנות יש?
מאמר על הפרק
פירושים על הפרק
פירוש על הפרק
ומה דלא ניחא ליה לר"ש בטעמא דת"ק, י"ל דפליגי בפלוגתא דר' אלעזר ור' עקיבא בחגיגה ו' ב', דר"א ס"ל דעולת תמיד הנאמרה בפרשה זו לא היתה קריבה במדבר, משום דישראל נזופים היו ממעשה העגל, ולא הקריבו אותה רק בבואם לארץ, ור"ע סבר דקריבה היתה במדבר, יעו"ש, ולפי"ז י"ל דת"ק ס"ל כר"ע, ולכן שייך לדרוש כונת הצווי מיד ולדורות, ור"ש ס"ל כר"א דלא היתה קריבה כלל עולת תמיד במדבר וא"כ לא שייך הצווי מיד ולדורות, ולכן דריש הטעם משום שיש בו חסרון כיס, כמבואר. .
(תו"כ) זאת תורת העולה. תניא, אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה שמעלן ומקטירן מבוא השמש ומתאכלין והולכין כל הלילה, ומניין לדברים שדרכן ליקרב ביום שמעלן ומקטירן עם בוא השמש ומתאכלין והולכין כל הלילה, ת"ל זאת תורת העולה ריבה בדברים שדרכן ליקרב בלילה הם אברים ופדרים, ודברים שדרכן ליקרב ביום הם הקומץ והלבונה וקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים דנפקא לן מביום צותו. .
(מנחות כ"ו ב') היא העולה. המזבח מקדש את הראוי לו גר"ל אפילו דבר פסול שעלה למזבח קדשו המזבח לעשות לחמו ואין מורידין אותו, וזה הוא רק דבר שבעיקרו ראוי למזבח, וכדמפרש. ומה הוא ראוי לו, א"ר יהושע, כל הראוי לאשים, שנאמר היא העולה על מוקדה, מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד, אף כל שהוא ראוי לאשים אם עלה לא ירד דכלומר כל דבר שדינו להקריבו באש המזבח דהיינו בשר הקרבנות אף שנפסלו יקריבום, משא"כ דם פסול ונסכים פסולים שאינם עולים ע"ג האש, אם עלו ירדו, ודריש היא בהווייתה יהא, וה"ק קרא, אימתי יהיה בהווייתו שכשעלה לא ירד דבר שהוא למוקד המזבח. .
(זבחים פ"ג א') היא העולה. תניא, ר' יהודה אומר, זאת, היא, העולה, הרי אלו ג' מעוטין, פרט לשנשחטה בלילה ונשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים שאם עלתה תרד העיין בדרשה הקודמת ומש"כ שם, ומסתבר ליה למעוטי הני פסולין משום שפסולים אלה הם קודם שנזרק הדם דעדיין לא נתקדשו בזריקה, וכש"כ פסולים עקרים כגון רובע ונרבע מוקצה ונעבד ואתנן ומחיר וכלאים וטריפה ויוצא דופן שאם עלו ירדו. .
(שם פ"ד א') על מקדה. זו מערכה גדולה וכי בכלל היו שלש מערכות של אש על המזבח בכל יום, ראשונה היא מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שארי הקרבנות. שניה – בצד המערכה גדולה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום, וילפינן זה בסמוך. ושלישית אינה כי אם לקיום [מצות] האש, כמו שנאמר והאש על המזבח תוקד בו, שאם אין אש של מערכה גדולה מתגבר מוסיפין עליו מזה, ויתבאר לקמן בפסוק ה'. .
(יומא מ"ה א') כל הלילה עד הבקר. מלמד שכל הלילה כשר להקטרת חלבים ואימורים זמכפל לשון מדייק, דדי היה לכתוב כל הלילה, ומדכתיב עוד עד הבקר, ש"מ דמלשון כל הלילה לחוד אפשר לומר דלאו דוקא כל הלילה ממש אלא אפי' מקצת הלילה, ובאמת מצינו לשון כל שמורה גם על מקצת, כמו בש"א כ"ח כתיב בשאול ולא אכל לחם כל היום ההוא וכל הלילה, ומבואר שם אח"כ שאכל באותו הלילה, הרי דלשון כל מורה גם על פחות מכולו. ועיין בט"ז לאו"ח סי' תקפ"ח ולפנינו לקמן בפרשה הבאה פסוק ח' מש"כ שם. –
וע' במשנה ריש ברכות ב' א' חשיב כל הדברים שמצותן עד שיעלה עמוד השחר וחכמים עשו סייג לעשותם רק עד חצות הלילה כדי שלא יבאו לידי מכשול, יעו"ש, וכתב רש"י וז"ל, ובהקטר חלבים ואימורים לא גזרו חכמים עד חצות, עכ"ל, ואינו מבואר טעם הדבר שהוציאו חכמים ענין זה מגזירתם. ויתכן לומר ע"פ מש"כ הט"ז ביו"ד סי' קי"ז ובכ"מ דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאסור, והכא ההיתר מפורש מדכתיב כל הלילה עד הבקר, כמבואר בדרשה שלפנינו. אמנם דעת הרמב"ם בפ"ד מקרבנות הל' ב' דלא כרש"י ויעוין בתוי"ט ובשנות אליהו ריש ברכות.
והנה פשוט הדבר דמצוה זו דהקטר חלבים ואימורים אינה מצוה חיובית שיהיה בהכרח להקטירם כל הלילה, אלא דרק מותר להקטירם גם בלילה, אבל אם נתאכלו ביום די בזה, ולפי"ז למאי דקיי"ל ריש פ"ד דברכות כ"ו ב', דשלש תפלות שביום כנגד תמידים תקנום, ותפלת ערבית נתקנה כנגד הקטר חלבים ואימורים שנקטרין כל הלילה, לפי"ז יתבאר מאוד בפשיטות מה דקיי"ל תפלת ערבית רשות, והוא מפני שהדבר שכנגדו נתקנה תפלה זו הוא ג"כ רשות, כמש"כ דהא דהקטר חלבים ואימורים נקטרים כל הלילה הכונה שרשות להקטירן בלילה, אבל אם נתאכלו ביום אין חובה ומצוה להשהותן להקטירן בלילה.
וכן י"ל מה דתפלת ערבית זמנה כל הלילה ולא עשו חכמים סייג עד חצות כמבואר ריש ברכות, הוא ג"כ ע"פ מה דקיי"ל דבהקטר חלבים לא עשו חכמים סייג עד חצות כמש"כ, ותפלת ערבית היא כנגד הקטרה זו. וע"ע בב"י לאו"ח סי' רל"ג. .
(מגילה כ"א א') כל הלילה עד הבקר. ממשמע שנאמר כל הלילה איני יודע שעד הבקר, ומה ת"ל עד הבקר, תן בקר לבקרו של לילה, מכאן לאברים שפקעו מעל המזבח קודם חצות יחזיר, לאחר חצות לא יחזיר חבקרו של לילה הוא עלות השחר, וצריך ליתן בקר לבקר זה, ר"ל השכמה, שא"צ להקטיר מן השכמה ואילך, וכיון שלא נתן זמן לאותו בוקר ע"כ הוא חצות לילה, ולכן אם פקעו האברים אחר חצות שוב אין חיוב להחזירם למזבח, ועיקר דין חזרת הפקוע יתבאר בפסוק הבא. וכל זה איירי באברים שהבשר שעליהם נתקשה מחמת האש ששלטה בהן ורק לא נעשו גחלת, משום דאם ניכר הבשר צריך להחזיר אפילו אחר חצות כיון דעוד לא נעשה מצותו, ואם כבר נשרף הבשר ונעשה גחלת אז אפילו אם פקעו קודם חצות א"צ להחזיר, כיון דכבר נעשה מצותן, וע"ע בסוגיא כאן. –
והנה אע"פ דבדרשה הקודמת דריש כפל הלשון כל הלילה עד הבקר, דאם לא היה כתוב עד הבקר היה במשמע כל הלילה אף לא כולו, יעו"ש, צ"ל דהדורש הזה ס"ל כמ"ד במנחות י"א ב' דכל פירושו כל ממש, וא"כ א"צ לדרשה הקודמת. ולבד זה ידוע ומבואר לפנינו כ"פ דרגילים חז"ל להסמיך כמה דרשות בלשון שאפשר לדרוש אותו. .
(יומא כ' ב') ואש המזבח תוקד בו. זו מערכה שניה של קטורת טעיין מש"כ לעיל אות ו' וצרף לכאן. .
(שם מ"ה א') ולבש הכהן מדו בד. מהו מדו – כמדתו ילא ארוכים ביותר ולא קצרים ביותר. ועיין בזבחים י"ח ב' שאם היו בגדיו ארוכים יותר מדאי וסילק ארוכתן ע"י כויצתן באבנט כשרים. .
(שם כ"ג ב') ומכנסי בד ילבש. מה ת"ל ילבש – להביא את השחקים יאר"ל אפילו ישנים, ומדייק דדי היה לכתוב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד על בשרו, ומדכתיב ילבש דמיותר הוא, לכן דריש דהאי ילבש אינו לצווי, כ"א תואר למכנסי בד [אשר] ילבש, והם הישנים. והרבותא בזה דאע"פ דמצות בגדי כהונה שיהיו חדשים משום דכתיב (פ' תצוה) לכבוד ולתפארת, אך זהו רק למצוה ולא לעכובא. .
(שם י"ב ב') על בשרו. תניא, מניין שלא ילבש דבר קודם למכנסים, ת"ל ומכנסי בד ילבש על בשרו יבדייק יתור לשון על בשרו, אחרי דדרך מכנסים ללבוש קודם לכל הבגדים. וכתבו התוס' אע"פ דבפ' אחרי נמי כתיב בכהן גדול ומכנסי בד יהיו על בשרו, אצטריך בכ"ז למכתב גם כאן בכהן הדיוט דלא הוי ילפינן מהדדי, עכ"ל. וחדוש גדול שלא העירו דבשארי מקומות בגמרא שבאה דרשה זו (יומא כ"ה א', סנהדרין מ"ט א') מביא באמת הפסוק דפ' אחרי, וא"כ אפשר לומר דבאמת כאן בסוגיא שלפנינו ט"ס, וצ"ל ומכנסי בד יהיו על בשרו והוא הפסוק דפ' אחרי, וילפינן לכל הכהנים כן אף דכתיב בכהן גדול.
ובאמת מוכרח הדבר שצ"ל בענין זה הפסוק דפ' אחרי, דהרי מפסוק שלפנינו ילפינן בערכין ג' ב' שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין בשרו, כמובא בסמוך, וכ"מ מבואר בתו"כ כאן, מכנסי בד ילבש על בשרו ולא רטיה על בשרו [והיינו שלא יהא דבר חוצץ], כשהוא אומר להלן (פ' אחרי) ומכנסי בד יהיו על בשרו – שלא יהא דבר קודם למכנסים, ע"כ, וזה מבואר כמש"כ, וע"ע מש"כ בענין זה בפ' תצוה בפסוק ושמת המצנפת על ראשו (כ"ט ו'). .
(שם כ"ג ב') על בשרו. מלמד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו יגר"ל בין בגדי כהונה לבשרו, וכגון אם יש רטיה על מכה שבבשרו, וכן עפר או שער. ומטעם זה אסור לכהנים לעבוד כשהוא בתפלה של יד, משום דחוצצת, כיון דגם תפילין צריכים להיות על בשרו ממש, אבל בתפלה של ראש יכול לעבוד, ואע"פ דכתוב בפ' תצוה ושמת המצנפת על ראשו וא"כ גם התפלה של ראש חוצצת, אך בציץ היה שערו נראה בין ציץ למצנפת ששם היה מניח תפלין, ולכן ליכא חציצה, כמבואר בסוגיא כאן. וברמב"ם פ"י ה"ו מכלהמ"ק מביא בדין שלפנינו הפסוק דפ' אחרי על בשרו ולבשם, ולא ידעתי למה לא הביא הפסוק שבגמרא. ועיין מש"כ באות הקודם. .
(זבחים י"ט א') והרים. נאמר כאן והרים ונאמר במנחה והרים (פ' ח') מה להלן בקמצו אף כאן בקמצוידר"ל כשיעור מלא הקמץ, אבל בודאי אין הפי' בקמצו ממש שהרי אי אפשר לחתות בידיו גחלים רותחות. ונראה דהוכרח לגז"ש זו, יען כי הפי' והרים את הדשן אין הכונה שכל הדשן הנעשה על המזבח ישימו אצל המזבח, דהרי כל הדשן מצותו להוציא חוץ למחנה כמבואר בסמוך, ולכן הפי' שמאותו דשן גופיה יעשה תרומה, ואחרי שלא פירש שיעור ההרמה, ילפינן בגז"ש מן והרים שבמנחה, כמבואר. והנה הרמב"ם השמיט זה הדין, וצ"ע למה. .
(יומא כ"ד א'( והרים. [מלמד שצריך לשייר מקצת] טור"ל שצריך לשייר מן הדשן מעט על המזבח, דלשון הרמה אינו שייך אלא בנוטל מקצת ושייר מקצת. .
(ירושלמי יומא פ"ב ה"א) והרים את הדשן. תניא, הנהנה מאפר תפוח שעל גבי המזבח מועלין בו, מאי טעמא, דכתיב ולבש הכהן מדו בד והרים, כיון דצריך לבגדי כהונה בקדושתיה קאי טזוהיינו אפי' לאחר תרומת הדשן, דמקודם פשיטא דמועלין שהרי עוד לא נעשה מצותו, והכי תניא בתמיד כ"ח ב' שבתחלה כשהיה רוצה לתרום תרומת הדשן היה עולה לראש המזבח ופינה הגחלים אילך ואילך וחתה את המאוכלות הפנימיות וירד, והיינו תרומת הדשן, הגיע לרצפה, צבר את הגחלים ע"ג הרצפה רחוק מן הכבש [הוא התל שעולין בו למזבח] ג' טפחים, היינו מקום שנותנין שם תרומת הדשן, והנשאר ע"ג המזבח היה צובר את האפר לצד אחד של מזבח ביחד ועושהו עגול כמין תפוח וגבוה כמין כובע, ואח"כ היה פושט את בגדיו ולבש בגדי כהונה אחרים פחותין מהן והיה מוציא מחוץ למחנה לבית הדשן, ואההיא קאמר הנהנה מאפר תפוח. .
(מעילה ט' א') והרים את הדשן. ללמדך שאין גדולה בפלטרין של מלך יזר"ל שאין לאדם להראות עצמו בגדולה לפני הקב"ה ואפי' אם הוא גדול ומכובד, ואפי' בעבודה שאינה מכובדת בעולם, כי הלא גם הרמת הדשן מעל המזבח היה עושה הכהן בעצמו ובבגדי כהונה, אף שהיה אפשר לזר לעשות עבודה זו ע"י כלי מרחוק, או הכהן בלא בגדי כהונה. [ירושלמי שבת פ"י ה"ג] והרים את הדשן. ולמעלה כתיב (פ' ב') כל הלילה, מכאן לתרומת הדשן שהיא כשרה כל הלילה יחר"ל דדרשינן כל הלילה שבפ' הקודם גם על והרים שבפ' זה, יען דלא נזכר שהיה כאן הפסקת יום כמו דכתיב בפ' ה' ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. והנה לכאורה דרשה זו תמוה, שהרי בפירוש שנינו במשנה ספ"ק דיומא כ' א', בכל יום תורמין את המזבח בקריאת הגבר, הרי מפורש דלא כל הלילה, והרמב"ם פ"ב הי"א מתמידין פירש דשיעור קריאת הגבר הוא משיעלה עמה"ש. וצ"ל דכונת הירושלמי דאף שלכתחלה היו תורמין בשיעור זה, אבל אם רוצים רשאים גם להרים כל הלילה, וכ"מ בבבלי יומא כ"ב א' דאמר שם תרומת הדשן עבודת לילה היא הואיל והוכשר בלילה, ומשמע דרק הוכשרה בלילה אבל לא שחיוב עבודתה לכתחלה בלילה, וכן משמע בסוגיא דיומא כ' ב', דרק חכמים נתנו שיעורים שונים להרמה, אבל מדאורייתא זמנה כל הלילה, יעו"ש. .
(ירושלמי יומא פ"ב ה"א) אשר תאכל האש. מכאן שצריך להחזיר הפוקעין מעל המזבח יטאם פקע הבשר מעל המוקד צריך להחזיר. ומדייק מיתור הלשון אשר תאכל האש, דהא פשיטא הוא דהדשן הוא ממה שאוכל האש, אלא לדרשה אתיא, אשר תאכל האש ותפקיע חזור והעלה על המזבח. והנה פרטי דין חזרת פקיעת הבשר בארנו לעיל בפסוק ב'. .
(זבחים פ"ג ב') אשר האכל האש. אין אכילה אלא בכזית, [מלמד שלא יפחות בהרמה פחות מכזית] כולפי"ז יתבאר שצריך שיהיה בדשן כזית ואם לאו אין מצות הרמה בו. והנה לא נמצא דין זה ברמב"ם, ואפשר לומר בטעם השמטה זו דלפי מה דפסק הוא בפי"ג הל' י"ג מקרבנות ע"פ הגמ' דמנחות כ"ו ב' ונ"ח ב' דאין קמץ פחות משני זיתים, א"כ הלא הוי דרשה זו דלא כהלכתא וסותרת להדרשה דלעיל והרים וכו' אף כאן בקמצו כלומר בשעור מלא הקמץ. ועדיין צ"ע בזה. .
(ירושלמי יומא פ"ב ה"א) אשר תאכל האש. יכול דשן העצים, ת"ל עולה, אי עולה יכול אברי עולה, ת"ל אשר תאכל האש, הא כיצד, חותה מן המאוכלות הפנימיות ויורד כאשמפנה את הגחלים אילך ואילך וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האח, כדי שלא יהיו כאודים המעלים עשן, ויורד למטה בארץ. .
(ירושלמי יומא פ"ב ה"א) את העולה. תנא ר' חנניא, אשר תאכל האש את העולה [מה ת"ל את העולה, ללמדך] עכולי עולה אתה מחזיר ואי אתה מחזיר עכולי קטורת כבלא נתבאר טעם הדרשה בזה. ומצאתי בירושלמי יומא פ"ב ה"ב קטורת שכבתה הוממה, שאין כתיב אוכלו אלא על מזבח החצון, ע"כ. ונראה הבאור בזה, כי מכיון שכבתה הוי כבעל מום, ואחרי שהקטורת נקטרת על מזבח הפנימי, ולמזבח הזה מפני יתרון מקומו הנכבד יתר מעלה על מזבח החצון, לכן גם דבר זה שפקעה נחשבת לגביה כבעל מום, ולכן שוב אין עולה חזרה. .
(זבחים פ"ג ב') על המזבח. תניא, מניין לאברים ופדרים שלא נתאכלו מבערב שסודרן ע"ג המזבח עד שיעשה מערכה גדולה ושורפן, ת"ל אשר תאכל האש אה העולה על המזבח כגואם אינו ענין לתחלתו דהא כתיב העולה על מוקדה תנהו ענין לסופו. ולפנינו בגמרא הגירסא עד שיעשה מערכה גדולה וסודרן, ונראה דט"ס הוא וצ"ל ושורפן כמו שהעתקנו. .
(יומא מ"ה ב') ושמו אצל המזבח. ושמו בנחת, ושמו כולו, ושמו שלא יפזר כדמדייק הלשון שימה, ולא כתיב והשליכו כמו בפ' ויקרא והשליך את מראתה בנצתה אצל המזבח, או ויתננו, והלשון שימה מורה על הסדר, וכמ"ש בעירובין נ"ד ב', מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שיהא תלמודו סדורה בפיו שנאמר (פ' וילך) שימה בפיהם, ולכן דריש שישימו בסדר ובמשטר ולא בהשלכה מרחוק, והיינו ושמו בנחת. וכן מדייק מדלא כתיב ושם אלא ושמו – שישימו כולו, וממילא מבואר שלא יפזרנו כדי שלא יהנו ממנו ויבאו לידי מעילה, וזהו גם טעם הדרשה הבאה שטעונים גניזה והוא ג"כ שלא יבאו לידי מעילה. [חמורה ל"ד א']. ושמו אצל המזבח. מלמד שטעונים גניזה כהכדי שלא יהנו ממנו ויבאו לידי מעילה, ובארנו עוד מזה בסוף הדרשה הקודמת, יעו"ש. .
(כריתות ו' א') ושמו אצל המזבח. [מלמד שמצוה לדשן את המזבח] כור"ל מצוה לקבוע מקום מיוחד אצל המזבח לתכלית קבוץ הדשן. וטעם הדבר נראה ע"פ מש"כ בדרשות הקודמות שאסור ליהנות ממנו ומועלין בו, ולכן מצוה גם להקצות לו מקום כדי שלא יהיה כהפקר ויגרום הנאה ומעילה בהקדש. והנה אין לשון דרשה זו מבורר בגמרא אבל כך מתבאר מתוך הסוגיא וכמש"כ התוס' כאן, ועיין מש"כ לעיל בפ' ויקרא בפסוק אל מקום הדשן (א' ט"ז). .
(מעילה י"ב א') ולבש בגדים אחרים. א"ר יוחנן, מניין לשנוי בגדים מן התורה כזר"ל מניין שדרך הכבוד הוא לפני המקום לשנות בגדים מיוחדים כשמכינים עצמן למצוה מכובדה, כגון לתפלה ולקבלת שבת ויו"ט ושמחת מצוה וכדומה. שנאמר ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, ותנא דבי ר' ישמעאל, בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו כחר"ל דכתיב ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן הזקיקו הכתוב ללבוש בגדים פחותים בשעת הוצאת הדשן שאינה עבודה חשובה כדי שלא ימאסו בגדיו החשובים שעובד בהן עבודות חשובות כגון קטור ונסוך, וממשיל עבודת הוצאת הדשן לבישול קדירה ועבודת קיטור וניסוך למזיגת כוס, ומבואר בגמ' דמטעם זה ראוי שלא לעשות מלאכה שאינה נקיה כגון אפיה ובישול בבגדים שעושה בהן דבר מצוה.
וע' בשבת י' א' שראוי ללבוש לתפלה בגדים מכובדים ויליף מפסוק דעמוס (ד') הכון לקראת אלהיך, ועוד שם קי"ג א' יליף מפסוק דישעיה נ"ח וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול, וצ"ע שהוצרכו לדברי קבלה בעוד שכאן מפורש רמז בתורה. ואפשר לומר דבכ"ז נוחים הלמודים ההם מפני דכתיבי בענין תפלה [דכך משמע הלשון הכון לקראת אלהיך דהיינו תפלה], והפסוק וכבדתו כתיב מפורש בענין שבת. וע"ע לפנינו בפ' וישלח בפסוק והחליפו שמלותיכם מש"כ שם בענין זה. .
(שבת קי"ד א') ולבש בגדים אחרים. ת"ר, יכול כדרך יוהכ"פ שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול, ת"ל ופשט ולבש, מקיש בגדים שלובש לבגדים שפושט, מה בגדים שפושט בגדי קודש אף בגדים שלובש בגדי קודש, א"כ מה ת"ל אחרים – פחותים מהם כטמקודם מדייק יתור לשון בגדים, דדי היה לכתוב ופשט את בגדיו ולבש אחרים, ודריש שבא להקישא. ושוב מדייק מה ת"ל אחרים, כלומר ל"ל כלל להחליף, כיון דשניהם של קודש, ובשלמא ביוהכ"פ מחליף ממין אחד על מין אחר, משל זהב על של לבן, אבל כאן כיון דכל בגדיו ממין אחד ל"ל להחליף, אלא לאשמעינן שצריך ללבוש לתכלית הוצאת הדשן בגדים פחותים, דהיינו ישנים או ממין פשתן זול, וטעם הדבר משום דכשנושא האפר חוץ למחנה מתלכלכים הבגדים ע"י האפר ושוב אין כבוד המקום לשמש בבגדים אלה על המזבח, וכמש"כ בדרשה הקודמת, עיי"ש. –
ודע דהלשון שפושט בגדי קודש ולובש בגדי חול לכאורה אינו מבואר, דהא כנודע אין הכהן גדול לובש בגדי חול ביוהכ"פ כלל, אלא משנה בגדי קודש ממינים שונים כמש"כ לעיל, ונראה דהכונה יכול כשבא להוציא הדשן חוץ למחנה יהיה חובה עליו לשנות בגדיו מבגדי קודש לבגדי חול כמו שכה"ג ביוהכ"פ משנה בגדיו בכל העבודות מבגדי זהב לבגדי לבן, וזה שאין לו לשנות בגדים כאלה שהרי כהן הדיוט הוא משנה מבגדי קודש לבגדי חול. .
(יומא כ"ג ב') והאש. תניא, בכל יום היו שלש מערכות על המזבח, מערכה גדולה ומערכה של קטורת ומערכה של קיום האש, וביוה"כ מוסיפין אחת, שנאמר והאש לעיין מש"כ לעיל בפ' ב' בדרשה על מוקדה. ורמז בעלמא הוא להדין המקובל שביוהכ"פ הוסיפו מערכה אחת ליטול ממנה גחלים לקטורת לפני ולפנים, ויתכן הטעם בזה שמפני חיבת הקודש הנעשה לפני ולפנים עשו לה מערכה בפני עצמה. .
(שם מ"ה ב') והאש וגו'. תניא, ר' יוסי אומר, מניין שעושין מערכה לקיום האש, ת"ל והאש על המזבח תקד בו לאצורך מערכה זו, שאם אין אש של מערכה גדולה מתגבר מוסיפין עליו מזה, ועיין מש"כ לעיל בפסוק ב', ובדרשה זו שלפנינו לענין מערכה של קיום האש צריך באור שאינו מסמיך זה על הלשון אש תמיד תוקד, דזה הלשון יותר מכון לענין. ואפשר לומר משום דמהתם לא הוי שמעינן דצריך מערכה מיוחדה לתכלית זה, משא"כ מפסוק זה שהביא דמיותר לגופיה ואתא לדרשה למערכה מיוחדת. ודברי הרמב"ם בענין זה בפ"ב ה"ד וה"ה מתמידין שתפס בענין זה שני הפסוקים הנזכרים כאחד אינם עולים יפה עפ"י הגמ', ועיי"ש בלח"מ בהלכה א'.
ודע דצ"ע ביומא ל"ג א' אביי הוי מסדר סדר מערכה וכו', מערכה גדולה, מערכה שניה וכו', ולמה השמיט ענין מערכה שלישית שהיו עושין למצות אש תמיד תוקד, כמבואר לפנינו, דכן קיי"ל לדינא, [רמב"ם פ"ב ה"ה מתמידין], ואי משום דבגמ' פלוגתא בזה, חדא דמה בכך, הא עכ"פ כן קיי"ל לדינא, ותו הא מצינו דנחית אביי בסידורו גם לפלוגתא, שהרי סידר הטבת כל השבעה נרות קודם לקטורת ובין החמש והשתי נרות לא היה מפסיק בהקטרת קטורת, ובאמת פליגי רבנן על זה וס"ל דהיה מפסיק בקטורת בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות, וכן קיי"ל, והנה אם קבע בסידורו אף דבר שלא אליבא דהלכתא מכש"כ דהו"ל לסדר ענין מערכה של קיום האש שכן הוא אליבא דדינא, וצע"ג. .
(שם שם א') ובער עליה. תניא, מערכה שניה של קטורת קודמת לסדור שני גזרי עצים, דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, עליה ולא על חבירתה, מכלל דאיכא חבירתה לבכבר כתבנו לעיל בפ' ב' דשלש מערכות של אש היו עושין בכל יום בראש המזבח, ואחת מהן מערכה קטנה בצד המערכה גדולה וממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום ונקראת מערכה שניה של קטורת. וענין השני גזירי עצים מבואר לפנינו ר"פ ויקרא (פ' ז') דאחר שעורכים עצים על המזבח מצוה להוסיף שני גזירי עצים שהם עצים משופים וארכן אמה ורחבן אמה ונושאין אותן שני כהנים. ומדייק כאן מלשון עליה דמשמע עליה על מערכה גדולה ולא על חבירתה דהיא מערכה שניה, ומכלל דעצים של חבירתה היינו מערכה של קטורת כבר ערוכים. .
(יומא ל"ג א') עצים בבקר בבקר. סדור שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי, ואע"פ דהכא כתיב בבקר בבקר ובקטורת כתיב (פ' תצוה) בבקר בבקר, אפילו הכי מכשיר עדיף לגענין השני גזירי עצים בארנו בדרשה הקודמת, וענין הרבותא בזה, דאע"פ דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה, וקאי אקטורת ואין קטורת אלא לאחר דישון, אפ"ה סדור הגזירי עצים קודמין, מפני שהם מכשירים לכל העבודות, דבלא גחלים א"א להקטיר, אבל בלא דישון אפשר. .
(שם שם) בבקר בבקר. תנא רבי ישמעאל, בבקר בבקר – בא הכתוב ליתן תחום לבקרו של בקר לדר"ל דבוקר של עלות השחר הוי תחומו של זריחת השמש, והיינו דאע"פ שעדיין לא נתודע השמש לבריות, בכ"ז גם אור השחר קרוי בקר. ואשמעינן דאע"פ דלכל דבר לא הוי יום עד סוף זריחת השמש אבל לגבי קדשים הרחיב הכתוב תחום הבוקר לפניו משיזרח האור בפאת מזרח קודם נץ החמה, ומטעם זה קיי"ל (יומא ל"ז ב') הקורא ק"ש עם אנשי משמר לא יצא ידי חובתו, מפני שבוקר של אנשי משמר הוי שיעור מוקדם, ועיין רש"י ותוס' ברכות י"ב א'. .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"ד) וערך עליה העולה. ת"ר, מניין שלא יהא דבר קודם לתמיד של שחר ת"ל וערך עליה העולה מאי תלמודא, אמר רבא, העולה – עולה ראשונה להנראה הבאור, דלשון העולה יש לפרש קרבן עולה וגם יש לפרש כל מין קרבן העולה על המזבח, אך מכיון דפרשה זו בקרבן עולה איירי כמבואר לעיל, א"כ גם הלשון העולה פירושו קרבן עולה, אמנם לפי"ז הול"ל וערך עליה עולה, ומפני דכתיב העולה דריש שבא לרמז על עולה הידועה, והיא עולת תמיד של שחר שהיא ראשונה לכל הקרבנות, וכן סדורה ראשונה בפ' קרבנות בפ' פינחס. .
(פסחים נ"ח א') וערך עליה העולה. תניא, מניין שעושין מערכה גדולה כדי שתקבל כל העולות ת"ל וערך עליה העולה לומדייק יתור כל לשון זה, דהא כבר כתיב בר"פ ויקרא וערכו את הנתחים על העצים אשר על האש, ודריש דשם העולה שבכאן הוא שם המין, והיינו שיעשה מערכה כזו שתהיה דיה לקבל עליה כל העולות שיש לו להקריב. .
(תו"כ) חלבי השלמים. ת"ר, מניין שאין דבר קרב אחר תמיד של בין הערבים, ת"ל והקטיר עליה חלבי השלמים, מאי תלמודא, אמר רבא, השלמים – עליה השלם כל הקרבנות כולם לזהבאור בזה ע"פ מה דקיי"ל בזבחים פ"ט ב' דשלמים הם מאוחרים בהקרבה לכל הקרבנות, ואחרי שתפס כאן הכתוב חלבי השלמים ולא חלבי קרבן אחר, בא להורות שגם בההקטרה ישלים עם חלבי השלמים כמו בהקרבה, ודעת אביי בגמרא דילפינן זה מלשון עליה, ודרשינן שעליה שלמים ולא על חבירתה שלמים. .
(פסחים נ"ח ב') חלבי השלמים. רב כהנא רמי, כתיב (פ' משפטים) ולא ילין חלב חגי עד בקר, עד בקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין לחר"ל ילין כל הלילה ומקטירן כל הלילה עד עלות השחר. וכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים עליה השלם כל הקרבנות כולם לטמשמע שלא יתעכב דבר אחר תמיד של בין הערבים. הוא מותיב לה והוא מפרק לה – כשנתותרו ממקרבנות שנזרק דמן רק קודם תמיד ולא הספיקו להקריב, דכיון דנראה להקרבה קודם לכן הרי הוא נשלם על תמיד של שחר. .
(פסחים נ"ט ב') אש תמיד. תניא, מניין לאש המנורה שנוטלין אותה ממזבח החצון, ת"ל אש תמיד תוקד על המזבח, אש תמיד שאמרתי לך לא תהא אלא בראשו של מזבח החצון מאר"ל אש שאמרתי לך בה תמיד והוא של מנורה כדכתיב (ר"פ תצוה) להעלת נר תמיד, ובטעם הדיוק הזה מלשון אש תמיד עיין מש"כ בדרשה הבאה. .
(יומא מ"ה ב') אש תמיד. תמיד אפילו בשבת, תמיד אפילו בטומאה מבר"ל אפילו אם הכהנים טמאים ואינם יכולים להקריב, משום דאם יפסק הלא תפסק התמידות, ומדייק מדלא כתיב אש תוקד תמיד, ודריש אש תמיד כמו עולת תמיד, קטורת תמיד, ועיין חגיגה כ"ו ב' בתוס' ובמנחות צ"ט ב'. .
(ירושלמי יומא פ"ד ה"ו) תוקד על המזבח. למד על מערכה שניה של קטורת שלא תהא אלא על מזבח החיצון מגיתכן דמדייק כן משום דלגוף הענין היה די שלא יזכיר כאן השם מזבח, דהא כבר כתיב בפ' ד' ואש המזבח תוקד בו, ודריש שבא לרבות שאש מערכה שניה של קטורת [ע"ל פ' ב'] תהיה ג"כ על מזבח החיצון, דמלשון ואש המזבח תוקד בו מרבינן מערכה זו כמבואר במקומו לעיל בפ' ב'. .
(יומא מ"ה ב') לא תכבה. תנא ר' אליעזר בן יעקב, כלפי שאמרה תורה לתרום יכול יכבה ויתרום ת"ל לא תכבה מדר"ל הואיל ואמרה תורה שמצוה לתרום תרומת הדשן יכול שאם מצא את הגחלים אינן מאוכלות אלא לוחשות יכבה אותם כדי לקיים מצות תרומת הדשן ת"ל לא תכבה, ואפילו כבוי דמצוה. ומטעם זה לא קיי"ל כשמואל דאמר המתנדב יין מזלפו ע"ג המזבח, וטעמו מדכתיב ביין אשה, ולפי מש"כ דאפילו כבוי דמצוה אסור ממילא אסור זילוף יין שהוא מכבה, וקיי"ל כחכמים דמנדב יין מצרפו לנסכים, ועיין בסוגיא כאן. .
(זבחים צ"א ב') לא תכבה. לא תכבה אף במסעות, ומה היו עושין לה בשעת מסעות, היו כופין עליה פסכתר מההוא כלי נחושת, והיו עושין כן מפני דכתיב (פ' במדבר) ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן, ואם לא היו כופין כלי כזו היה נשרף הבגד. ומה שמדייק מלשון לא תכבה אף במסעות הוא מפני כי לשון זה הוא מיותר לגמרי אחרי דכתיב אש תמיד תוקד. וזו דעת ר' יהודה, אבל ר' שמעון ס"ל דלא היה אש תמיד בשעת מסעות משום דכתיב ופרשו עליו בגד ארגמן, ואם היה אש תמיד היה נשרף הבגד, ולא ניחא ליה לומר כר"י דהיו כופין כלי על האש, משום דכתיב מקודם ודשנו את המזבח והדר ופרשו עליו בגד, משמע שהיו מדשנין קודם פרישת הבגד, ור"י ס"ל דהלשון ודשנו פירושו שישימו עליו דברים דשנים כדי שיתקיים האש וע"ע מש"כ פ' במדבר שם, והנה קבענו בפנים רק דעת ר"י ע"פ הכלל ר"י ור"ש קיי"ל כר"י. .
(ירושלמי יומא פ"ד ה"ו) וזאת תורת. זאת – אינה נוהגת בבמה.
(תו"כ) וזאת תורת המנחה. תורה אחת לכל המנחות שיהיו שיריה נאכלין לכהנים מוכבר נתבאר כ"פ דהלשון "תורת" כולל פרטים רבים תחת כלל אחד, והרבותא לענין שירים שנאכלין לכהנים היא בשאר מנחות הנקמצות דלא כתיב בהו מפורש שהכהנים אוכלין שירים, כמו מנחת חוטא (ויקרא ה')
ומנחת עובדי כוכבים. .
(מנחות ע"ב ב') וזאת תורת המנחה. תורה אחת לכל המנחות שיהיו מעונין שמן ולבונה מזטעם הדיוק כמש"כ באות הקודם מלשון תורת יעו"ש והרבותא לכל המנחות שטעונות שמן ולבונה רומז בעיקר למנחת כהן שכולה כליל ואין אוכלין הכהנים השירים, דהו"א דעיקר שמן צריך רק בשביל השירים הנאכלין משום דמצוה לאכול קדשים בגדולה כדרך שהמלכים אוכלים [ע"ל בפ קרח בפ' למשחה] וא"כ הו"א דמנחה שהיא כולה כליל א"צ שמן ולבונה, קמ"ל. ועיין במנחות ג' ב' באה דרשה תורה אחת לכל המנחות לענין דלא קאי לדינא, ולכן השמטנוה. .
(תו"כ) הקרב אותה. אותה כשרה ולא פסולה, אותה – כולה כאחת מחהלשון אותה מיותר, דהא איירי בה, ובא לרמז אם היא כמו שדרושה להיות, היינו כשרה, אבל אם נפסלה לא יביאה עוד, וגם דריש דצריך להביאה כולה ולא מקצתה. וע"ע מענין דרשה זו במנחות ט' א' והובא לפנינו בפ' ויקרא בפרשת מנחות. .
(שם) בניובר, שלא יבי אהרן. ההגשות נוהגות באנשים ולא בנשים, דכתיב הקרב אותה בני אהרן, בני אהרן ולא בנות אהרן מטכלומר הגשת המנחה לקרן המזבח כמבואר בפסוק זה, ועיין מש"כ ר"פ ויקרא בדרשה כזו לענין סמיכה וצרף לכאן. .
(קדושין ל"ו א') לפני ה'. יכול במערב ת"ל אל פני המזבח, אי אל פני המזבח יכול בדרום ת"ל לפני ה', הא כיצד, מגישה בקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן ודיו נהלשון לפני ה' מורה על קיר מערבי של מזבח, כנגד פתח ההיכל, דההיכל במערב, והלשון פני המזבח מורה על צד דרום שהכבש של מזבח הוא בדרום, ועיין באור הענין בציורים ברש"י מנחות י"ט ב', וכדי להשות הלשונות מגישה בקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן ודיו, ובסוטה י"ד ב' מפרשו בגמרא הלשון ודיו דא"צ להגיש מנחה גופה למזבח אלא בכלי, היינו שיכוף הכלי עד שתהיה הסולת נוגעת במזבח, וכמבואר לפנינו בפ' ויקרא (ב' ח'). .
(זבחים ס"ג ב') אל פני המזבח. ת"ר, כבש המזבח מעכב, מאי טעמא, אמר רב הונא, כל מקום שנאמר המזבח – לעכב נאוהכבש נקרא פני המזבח מפני שעולין דרך שם, וכמו שנקרא צד מזרחית של אה"מ פני אהל מועד מפני שהפתח שם. .
(שם ס"ב א') והרים ממנו. ממנו מן המחא עשרון אחד בשני כלים ויקמוץ נבר"ל שכל הסולת תהיה מחוברת ביחד, והיינו כשהיא כולה בכלי אחד, משא"כ כשהיא בשני כלים. וטעם הדיוק מלשון ממנו הוא משום דכיון דכתיב מסלת המנחה שוב הלשון ממנו מיותר, ולכן דריש ממנו כשהוא דבוק דהיינו מן המחובר, וממה דכתיב ממנו ולא ממנה כהוראת שם מנחה, לשון נקבה, דריש דקאי על העשרון, ואם הוא בשני כלים הלא אין כאן עשרון במקום אחד. .
(מנחות כ"ד א') ואת כל הלבונה. ת"ר, חיסר לבונתה עד שעמדה על קורט אחד פסולה, על שני קורטים כשרה, דברי ר' יהודה, מאי טעמא, דכתיב ואת כל הלבונה, כל ואפילו קורט אחד, את – לרבות קורט אחר נגכל משמע אפילו כל דהוא, וכדכתיב (מ"ב ד') אין לשפחתך כל, ואת בא לרבות קורט אחר דכשר, והוי שני קורטין, וכן דעת ר' יהודה בבכורות ג' א' בענין שותפות עובדי כוכבים בבכור דריש בכור כוליה משמע כתב רחמנא כל בכור דאפילו כל דהוא יעו"ש.
והנה במשנה כאן איתא סתם חיסר לבונתה פסולה, ובגמרא ג' מחלוקת בדבר, ר' מאיר סבר דאפילו חיסר כל שהוא פסולה, ור"ש סבר דאפילו אם נשאר קורט אחד כשרה, ור"י סבר דבעינן שני קורטים, וכולם מסמכי על פסוק זה ע"פ דרשות שונות, והרמב"ם פסק כר"י, ע"פ הכלל דהלכה כר"י לגבי בר פלוגתיה, ואע"פ דכאן רבים חולקים עליו, י"ל כיון דהרבים אין שניהם מסכימים לדעה אחת, הוי כאלו יחיד חולק עליו, וע"פ פסקו של הרמב"ם קבענו ההלכה כאן בפנים. .
(שם י"א ב') ואת כל הלבונה. ת"ר, האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מן הקומץ, מנלן, דכתיב והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה. מקיש לבונה להרמה דמנחה, מה הרמה דמנחה קומץ אף לבונה קומץ נדועיין בתוי"ט פ"ג מ"ג דמנחות ומש"כ בדרשה הבאה בענן זה. .
(שם ל"ו ב') אשר על המנחה. מה תלמוד לומר, ללמדך, לבונה אשר על המנחה הוא דסגי בקורט, אבל לבונה הבאה בפני עצמה צריך קומץ בתחלה וקומץ בסוף נהר"ל המנדב לבונה בפני עצמה צריך שיהיה קומץ בשעת קמיצה, שיהיה בקומץ מלא קומץ לבונה, וקומץ בסוף בשעת הקטרה שלא תחסר, ודעת חד מ"ד בגמרא דאפילו באומר הרי עלי לבונה די בקורט אחד, וכמו באומר הרי עלי מנחה כבדרשה דלעיל. והנה אע"פ דבדרשה הקודמת הבאנו ממשנה דבאומר הרי עלי לבונה לא יפחות מקומץ, בכ"ז לא פליג זה המ"ד על המשנה אלא מפרש דהמשנה איירי בתחלת הבאתו, והא דדי בקורט אחד איירי בנחסר אח"כ, וכ"מ מרש"י כאן, והתוי"ט בפי"ג מ"ג דמנחות לא נחית לזה, ולכן דבריו דחוקים וטרודים. אמנם לדינא קיי"ל דבעינן קומץ תחלה וסוף כפשטות לשון המשנה לא יפחות מן הקומץ דמשמע שלא נקרא קרבן פחות מקומץ, וכ"פ הרמב"ם. .
(שם י"א ב') והנותרת ממנה. ממנה – כשרה ולא פסולה נובפ' ויקרא כתיב והנותרת מן המנחה, וכאן שינה לכתוב והנותרת ממנה לרמז דדוקא הנותר ממנה כמו שהיתה המנחה בעיקרה, דהיינו כשרה ולא פסולה, שאם נפסלה להקטרה נפסלה גם לאכילה. .
(תו"כ) מצות תאכל. תניא, מצות תאכל – מצוה, שיכול כיון שבתחלה היתה בכלל היתר ונאסרה וחזרה והותרה, יכול תחזור להתירה הראשון, ת"ל מצות תאכל מצוה נזר"ל מתחלה קודם שהוקדשה היתה מותרת לאכול חמץ או מצה ולאחר שהוקדשה עד שנקמצה נאסרה, ומשנקמץ הקומץ הותרה, והו"א דהותרה כמו שהיתה מותרת בתחלתה חמץ או מצה, קמ"ל דבשעת אכילה צריכה להיות מצה. ובעין משפט ציין דין זה לרמב"ם פ"י ה"ב מקרבנות, ולא דק בזה, שכן דברי הרמב"ם שם, אכילת שירי מנחות מצות עשה שנאמר והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו, עכ"ל, הרי דאין כונתו לדין שלפנינו דהמצוה לאכול מצה דוקא, ולפלא הוא שנשמט דין זה בחבורו. .
(יבמות ס"ו א') מצות תאכל. מה תלמוד לומר, לפי שנאמר יאכלוה, אין לי אלא כולה, מניין אף מקצתה, ת"ל תאכל מכל מקום נחנראה דאין ר"ל מה ת"ל כלל המלה תאכל אלא די היה לכתוב יאכלו אהרן ובניו מצות, יען דכבר דרשינן בדרשה הקודמת מלשון זה, אלא הכונה למה נאמר תאכל בנפעל ולעיל כתיב יאכלו, והול"ל גם כאן מצות יאכלו, ועל זה אומר, דהלשון תאכל מרמז שבכל אופן שהוא תאכל ואפילו אם נשאר רק מעט, וע' מש"כ לעיל בפ' ויקרא (ב' ג') מה ששייך ללשון פ' זה יאכלו אהרן ובניו. .
(תו"כ) בחצר אהל מועד יאכלוה. תניא, היו לשבות בנויות בחול ופתוחות לקודש נטר"ל בנוים בהר הבית ופתוחים לחומת העזרה. מניין שהכהנים נכנסין לשם ואוכלים שם קדשי קדשים ושירי מנחה, תלמוד לומר בחצר אהל מועד יאכלוה, התורה רבתה חצרות הרבה אצל אכילה אחת סיתכן דמדייק כפל לשון במקום קדוש בחצר אהל מועד, דהא חצר אה"מ הוא מקום קדוש, ודריש שבא לרמז דגם לשכה הפתוחה לקודש ג"כ נקראת קודש לענין אכילת קדשים, אע"פ דלענין שחיטת קדשים הוו כחול, משום דכתיב בהו לפני ה', אך הכא רביא קרא. .
(זבחים נ"ו א') יאכלוה. מה תלמוד לומר, לרבות שיאכלוה בכל מאכל שירצו סאר"ל בכל מיני תבלין שירצו. ובסוטה ט"ו א' דרשינן זה מדכתיב במתנות כהונה (פ' קרח) למשחה ודרשינן לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין. וצ"ע מזה בתוס' בכורות כ"ז א' שכתבו דאכילה בתבלין כדרך שהמלכים אוכלין שייך רק בבשר ולא בפת, והלא בסוטה שם ובתו"כ כאן ילפינן כן במנחה, וצע"ג. .
(תו"כ) לא תאפה חמץ. תניא, אפיה בכלל לא תעשה חמץ (פ' ויקרא) היתה, ולמה יצאת, להקיש אליה, מה אפיה מיוחדת שהיא מעשה יחידי וחייבין עליה בפני עצמה, אף כל מעשה מיוחדת שבה חייבין עליה בפני עצמה סבר"ל שאם התרו בו שלא יעשנה חמץ ולש וערך ואפה חייב על כל אחת ואחת, מפני שכולן נכללים בפעל עשיה, ובגמרא מפרש דאפילו על הקיטוף דהיינו החלקת פני העיסה במים נחשבת למעשה עקרית. .
(מנחות נ"ה ב') לא תאפה חמץ חלקם. מה ת"ל חלקם – לומר שאפילו חלקם לא תאפה חמץ סגואע"פ דלפי הפשט המלה חלקם מוסבת ונמשכת למטה, חלקם נתתי אותה, אך מדייק כיון דאיסור אפיית המנחה חמץ קאי על כל המנחה לא רק על השירים, א"כ למה כתיב מצוה זו גבי שירים, ולכן מדייק דאפילו חלק הכהנים דהיינו השירים ג"כ לא תאפנה חמץ. ודרך חז"ל בהמלות הבאות בטעם מפסיק לדרשן לפניהן ולאחריהן, כמו בב"מ קי"ג ב' דרשו הפסוק בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו (פ' תצא) כמו בחוץ תעמוד והאיש, ובערכין י"ח ב' דרשו שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי כמו שש שנים יעבוד ובשביעית, שלפעמים גם בשביעית יעבוד, ובמכות כ"ב א' דרשו הפ' ארבעים יכנו גם לסוף פסוק הקודם, ובחולין ס' ב' דרשו הפ' והעוים (יהושע י"ג) גם לסוף פסוק הקודם לו כמש"כ התוס' שם, ועוד כהנה, וה"נ כן. .
(שם שם א') מאשי וגו'. מלמד שאינם רשאים ליטול אלא לאחר הקרבת האשים. ומניין לכל הקדשים כן, ת"ל קדש קדשים. יכול אם חלקוה מקודם תפסל, ת"ל קדש קדשים היא – בקדושתה היא.
(תו"כ) כחטאת ובאשם. תניא, ר' שמעון אומר, קדש קדשים היא כחטאת וכאשם [למאי הלכתא] אקשה רחמנא לחטאת ולאשם, [לומר לך יש מהן כחטאת ויש כהן כאשם], מנחת חוטא הרי היא בחטאת, לפיכך קמצה שלא לשמה פסולה, מנחת נדבה הרי היא כאשם, לפיכך קמצה שלא לשמה כשרה סדמנחת חוטא היא המנחה שמביאין בטומאת מקדש וקדשיו כמבואר ס"פ ויקרא, ומנחת נדבה הם סתם מנחות המבוארים בר"פ ויקרא. וענין הקמיצה שלא לשמה אין הפירוש לשם קרבן אחר דזה בודאי פסול בכל המנחות, אלא ר"ל ששינה ממנחה זו למנחה אחרת, כגון שקמץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת או מאפה תנור ולהיפך, כמבואר ריש מנחות. .
(זבחים י"א א') כל זכר. הכהנת אינה אוכלת בקדשי קדשים, דכתיב בל זכר בבני אהרן יאכלנה סהלא ידעתי לאיזו הכרח צריך לדרשה זו, אחרי דכתיב כאן מפורש יאכלו אהרן ובניו ולעיל בפסוק ז' וכן בפ' ויקרא כ"פ דכתיב בני אהרן דרשינן ולא בנות אהרן, א"כ ממילא הוי שמעינן דאין כהנת אוכלת, ואולי תפס פסוק זה דהוא פשוט יותר דכתיב מפורש כל זכר. אך קשה בחולין קל"ב א' רצה הגמרא לומר דבמתנות כהונה אוכלת גם כהנת, ופריך ממנחות דאינה אוכלת, ומשני שאני מנחות דאהרן ובניו כתיב בהו, ולמה לא אמר כל זכר כתיב בהו כמסקנת הגמרא כאן. ועיין בזבחים צ"ז ב', וצ"ע. .
(סוטה כ"ג ב') כל זכר. ת"ר, כל זכר בבני אהרן יאכלנה לרבות בעלי מומין, ולמאי, אי לאכילה הרי כבר נאמר (פ' אמור) לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל – אלא לחלוקה סור"ל אי אפשר לומר שבא להורות שמותר לכהן בע"מ לאכול בקדשים בכלל, היינו אם חבירו נותן לו, על זה הרי נאמר לחם אלהיו מקדשי הקדשים יאכל, והפ' ההוא בבע"מ איירי, דרישא דענין שם כתיב כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, אלא בא להורות שנוטל חלק כאחד הכשרים אם הוא באותו בית אב המקריבים את המנחה, דכפי שידוע כל משמר נחלק לבית אב כפי שיתבאר עוד. .
(זבחים א') יאכלנה. כשרה ולא פסולה.
(תו"כ) זה קרבן אהרן ובניו. תניא, זה קרבן אהרן ובניו, יכול יהיו אהרן ובניו מקריבין קרבן אחד, ת"ל אשר יקריבו לה', אהרן בפני עצמו ובניו בפני עצמן סזר"ל דביום המשחם מביאים גם הם מנחת חינוך, וטעם הדיוק הוא כיון דכללם הכתוב בלשון יחידי, זה קרבן, הו"א דבאמת מביאין קרבן אחד לכולם ת"ל אשר יקריבו. .
(מנחות נ"א ב') קרבן אהרן ובניו. תניא, בניו אלו כהנים הדיוטים, או אינו אלא כהנים גדולים, כשהוא אומר (פ' ט"ו) והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה הרי כהן גדול אמור, הא מה אני מקיים בניו – אלו כהנים הדיוטים סחר"ל דגם בניו כהנים הדיוטים מביאים מנחה כשמתחנכים לעבודה וכמש"כ בסמוך. .
(שם שם) קרבן אהרן ובניו. דרש רב נחמן בר רב חסדא, זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו, וכי מה למדנו לבניו ביום המשחו סטנראה כונת הקושיא, כיון דמשיחה היא רק בכהן גדול וכהנים הדיוטים אין נמשחים אלא רק מביאים מנחת חינוך, כפי שיתבאר בסמוך, א"כ מאי שייך כאן בענין משיחה להזכיר בניו, דהא דאיתא בפ' פקודי ומשחת אותם כאשר משחת את אביהם, אין הכונה משיחה ממש, אלא רק הזיה משמן המשחה ולא יציקה כמו באהרן [עיין במ"ר פ' נשא פ' י"ב], ואין לומר דהאי ובניו דכתיב כאן פירושו בניו שיהיו אחריו כהנים גדולים, דזה מפורש כתיב בפסוק הסמוך והכהן המשיח תחתיו מבניו. אלא מקיש חנוכו להמשחו, מה המשחו רבוכה אח חנוכו רבונה ער"ל מקיש מנחת חינוך שמביא כהן הדיוט בהתחנכו לעבודה למנחה שמביא כה"ג בהמשחו, מה מנחת משיחה מרבכת כפי שיתבאר בסמוך בפ' מרבכת, כך המנחה שמביא כה"ד צריכה להיות מרבכת, והרבותא בזה, משום דלא כל המנחות הן רבוכות, כמו לחמי נזיר שמביא ביום תגלחתו, קמ"ל דמנחת חינוך של כה"ד היא רבוכה. .
(שם ע"ח א') ביום המשח. מלמד שאין כהן גדול נמשח אלא ביום עאיתכן דמדייק דהא כיון דקיי"ל ביומא ה' א' דהמשיחה נמשכת שבעת ימים וכמפורש בפסוק בפ' תצוה, א"כ לא הול"ל כאן ביום המשחו, דמשמע דרק יום אחד נמשח, אלא הול"ל בעת או בזמן המשחו, ומדכתיב ביום דריש שבא לרמז שהמשיחה תהיה ביום. .
(תו"כ) ביום המשח אותו. אותו – מלמד שאחד מושחין ואין מושחין שנים, מאי טעמא, א"ר יוחנן, משום איבה עבשלא יהיה בהם קנאה, וטעם הדיוק פשוט, משום דדי היה לומר ביום המשחו. ובתו"כ מבואר דאין מושחין שני כהנים גדולים ביום אחד, משמע רק ביום אחד אין מושחין אבל בזמן אחד מושחין, אך מלשון הירושלמי שהבאנו משמע דלעולם אין מושחין שני כה"ג כאחד, ובאמת כן צ"ל לפי הטעם שמפרש משום איבה, דלפי"ז אין נ"מ אם ביום אחד אם לאחר כמה ימים, וגם אין לומר דהתו"כ מדייק הלשון ביום, דהא לשון זה אצטריך לדרשה הקודמת שלפנינו, לכן נ"ל דאשיגרא דלישנא הוא בתו"כ ביום אחד אלא ר"ל בעת ובעונה אחת. והרמב"ם בפ"ד הט"ו מכלי המקדש כתב אין מושחין שני כהנים גדולים כאחד. וכ"מ הראה מקור לתו"כ, ולפי מש"כ נראה דכיון הרמב"ם לדרשת הירושלמי, מדלא כתב מפורש ביום אחד, כלשון התו"כ, ודו"ק. .
(ירושלמי יומא פ"א ה"א) מנחה תמיד. נאמר תמיד במנחת חביתין ונאמר תמיד בלחם הפנים, מה לחם הפנים שתים עשרה חלות אף מנחת חביתין שתים עשרה חלות עגמנחת חביתין היא מנחת מחבת שמביא הכה"ג בכל יום, ומשום דנאפת במחבת קרויה מנחת חביתין. והא דלחם הפנים בא שתים עשרה חלות מפורש ס"פ אמור. ועיין לקמן בפסוק ט"ו באה דרשה כזו מבבלי מנחות ע"ו א' בגז"ש חקה חקה מלחה"פ, והקשו התוס' שם וז"ל, תימא דבפ"ק דרשינן חקה דחביתין ובהקומץ רבה דרשינן חקה דלחה"פ, עכ"ל. וכונת קושיתם שאין גז"ש זו מופנית, ויתכן לומר דמטעם פרכא זו נד הירושלמי מדרשת הבבלי ומצא לו גז"ש אחרת. .
(שם שם) מנחה תמיד. מלמד שכהן גדול מביא עשירית האיפה מיום שנמשח עד עולם, דכתיב מנחה תמיד עדר"ל לא ככהן הדיוט שמביא רק פעם אחת בעת שמתחנך לעבודה, אלא בכל יום מימי חייו. .
(תו"כ) מחציתה. תניא, ר' יוחנן אומר, חביתי כהן גדול אינן קדושות לחצאין, מאי טעמא, דאמר קרא מנחה מחציתה, הבא מנחה ואח"כ חציהו עהר"ל אם הביא חצי עשרון בפ"ע בבקר וחצי עשרון בפ"ע בערב אינו קדוש אלא צריך להביא עשרון שלם ולחצהו, וכפי שיתבאר עוד. ומה שמכונים אלה הי"ב חלות בשם חביתין הוא ע"ש שנאפות במחבת. .
(מנחות ח' א') מחציתה בבקר וגו'. ת"ר, מחציתה בבקר ומחציתה בערב, מלמד שמחצה משלם הוא מקריב, הא כיצד, מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בערב עור"ל אינו מביא חצי עשרון בבקר וחצי עשרון בערב אלא מביא בבקר עשרון שלם וחוצהו ומקריב ששה חלות בבקר וששה בערב, ודריש כן מלשון מחציתה דמשמע חצי מעשרון שלם שישנו לעין, וזה יצוייר רק כשמביא מתחלה עשרון שלם, ואם היתה הכונה שיביא מביתו חצי עשרון סולת בבקר וחצי בערב הול"ל מחצית בבקר ומחצית בערב ולא מחציתה ומחציתה, ולרמב"ם פי"ג ה"ב מקרבנות חוצה כל חלה לחצאין ומקריב י"ב חצאין בבקר וי"ב חצאין בערב, והאריכו בזה המפרשים ולא הכריעו הדבר. .
(שם ג' ב') מחציתה בבקר וגו'. ת"ר, נטמא מחצה של בין הערבים או אבד יכול יביא ערבית חצי עשרון מביתו ויקריב, ת"ל מחציתה בבקר ומחציתה בערב – מחצה משלם הוא מקריב לפכך מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד עזכמש"כ בדרשה הקודמת, ומסיים בגמרא נמצאו שני חצאים קרבים ושני חצאים אובדים, והפי' אובדים ר"ל שיפסל בלינה וישרף אח"כ. .
(מנחות נ' ב') מחציתה בבקר וגו'. ת"ר, כהן גדול שהקריב מחצה שחרית ומת ומינו אחר תחתיו, יכול יביא חצי עשרון מביתו או חצי עשרונו של ראשון, ת"ל ומחציתה בערב, מחצה משלם הוא מקריב, לפיכך מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד עחכמש"כ בדרשה הקודמת. ולכאורה הכונה פשוטה דמדייק מלשון מחציתה ומחציתה דמורה על מחצית משלמה שהיתה כבר, מדלא כתיב מחצית בלא ה' וכמש"כ באות ע"ו, אבל רש"י פירש דמדייק מן ו' דומחציתה, דו' רבויא הוא, ובאמת מוכרח פירושו מסוגיא דבסמוך בגמרא נ"א ב' דאמרו שם בדעתיה דר' שמעון דלא ס"ל דין זה, משום דו' לא דריש, ולפי"ז ממילא מבואר דדרשת ת"ק היא מיתור הו'. .
(שם שם) על מחבת. מלמד שטעונה כלי שרת, לפיכך אי אפי לה מאתמול נפסלה בלינה ולפיכך דוחה את השבת עטדכשיאפו מאתמול אתקדשו בתנור ואפסלו בלינה, דכן קיי"ל במעילה ט' א', דהמנחות מכיון דנתקדשו בכלי נפסלין בלינה. ויש להעיר ממ"ש במנחות ע"ט א' לדעת רש"י דנסכים שנתקדשו בכלי לא נפסלו בלינה, מאי שנא קדושת נסכים ממנחות, ובס' תפ"י פי"א מ"ג דמנחות חילק דהתם עיקר קדושתייהו בשחיטת הזבח, משא"כ חביתי כה"ג מדאין נקמצות אין בהן קדושה אחרת להכי ודאי קדשו בכלי קדושה גמורה, אבל זה תימא, שהרי קיי"ל במעילה שם דכל המנחות אפילו כאלה שנקמצות נפסלו בלינה משנתקדשו בכלי, ונ"ע. ואמנם בנסכים גופה דעת רמב"ם בפ"ב הי"ב מקרבנות ותוס' שם דנפסלו בלינה, וממש"כ ראיה לדעתם, ודו"ק. .
(שם נ"א א') בשמן. להוסיף לה שמן. ואיני יודע כמה, הרי אני דן, נאמר כאן שמן ונאמר במנחת נסכים (פ' תצוה) שמן, מה מנחת נסכים שלשת לוגין לעשרון אף כאן שלשת לוגין לעשרון פבפ' תצוה כתיב ועשרון סולת בלול בשמן כתית רביעית ההין, וההין י"ב לוגין (מנחות פ"ט א' ) והוי הרבע ג' לוגין. .
(שם שם) תעשה. אפילו בשבת אפילו בטומאה פאדבכ"מ כתיב הפעל בלשון צווי ולא בנפעל כמו כאן, ולכן דריש שבכל אופן ובכל זמן תעשה. ובטעם הדבר שדוחה את השבת נתבאר למעלה משום דאל"ה נפסלו בלינה ובסמוך יתבאר עוד טעם מפני שאם יאפו מאתמול לא יהיו נאים, יעו"ש בדרשה תפיני. [שם שם] מרבכת. מלמד שנעשית ברותחין כל צרכה פבהרמב"ם פ"ט מקרבנות פירש סדר רבוכה שחולט הסולת ברותחין ואופה מעט ואח"כ מטגנה בשמן, וכנראה מפרש כן דברי התו"כ שלפנינו שמתחלה חולט הסולת ברותחין ואח"כ מטגנה בשמן, אבל במכילתא פ' בא פרשו שרבוכה היא שנגבלת ונלושית כולה מתחלה בשמן רותח, ומה דנד הרמב"ם מפי' המכילתא נראה שסמך על המבואר במשנה זבחים צ"א א' אם ראית שמן שהוא ניתן ע"ג האישים אי אתה צריך לשאול מהו אלא מותר רקיקי כהנים, ר"ל שבודאי הוא מותר מנחת חביתי כה"ג דכתיב בה כליל תקטר ואסור ליהנות ממנה, ומבואר שם, דלכן נשאר לעולם מהחביתין שמן משום דלכל העשרון סולת מביא ג' לוגין שמן ועושה מהן י"ב חלות ואח"כ מטגנן בשמן, ולכן נשאר שמן, יעו"ש. ולפי' המכילתא דלבד הטיגון בשמן נגבלת ונלושית ג"כ בשמן בלא מים כלל, הלא לא יתכן כלל שישאר שמן, כי על לישת עשרון סולת הוו ג' לוגין שמן כדי צרכה, ולכן מפרש הרמב"ם שכל צרכה נעשית במים רותחין ושמן בא רק לטיגון, ולכן בהכרח היה שלעולם ישאר שמן, ודו"ק. .
(תו"כ) תביאנה. תביאנה מכל מקום, ואפילו לאחר המוספין, ואחר הנסכים.
(שם) תפיני. מאי תפיני – תאפינה נא, תאפינה נאה[לפיכך אופה ומטגנה ואופה] פגהמלה תפיני אינה מצויה בלה"ק, ודרך חז"ל לדרוש כל מלה שאינה מצויה, ודרשו ע"ד נוטריקון תיאפנה נא וגם תאפינה נאה, ושורש נא הוא מלשון אל תאכלו ממנו נא, שפירושו שעשייתו אינה נעשית כל צרכה, ולכן כדי לקיים שני הענינים, נא ונאה, צריך לאפות מקודם ואח"כ לטגנה ואז תהא האפיה נאה, כלומר אפויה כל צרכה, ושוב אחר הטיגון חוזר ואופה, כי הטיגון מחליש האפיה הקודמת, והאפיה שבפעם זה תהא אפיה קלה דהיינו נא. ויש בגמרא גירסות שונות, ולהרמב"ם דרך אחרת בענין זה, וכמו שהעתקנו הוא דרך פשוט וישר. .
(מנחות נ' ב') תפיני. תניא, חביתי כהן גדול דוחין את השבת, דכתיב תפיני – תאפינה נאה, ואי אפי לה מאתמול אינשפא לה פדכלומר נפוחה ברוח, כמו נשפת ברוחך, ועיין מש"כ לעיל אות פ"א עוד בענין דחיית השבת בזה.
ודע דבהגמי"י פ"ו מחמץ כתב ע"פ דרשה זו דראוי לאפות מצה חדשה בליל שני של פסח, והנה לפי"ז כש"כ הוא שאין לאפות זמן הרבה קודם פסח, כמו שנוהגין אצלנו. אמנם י"ל דלא דמי מצות למנחות, דבמצות כתיב לחם עוני ובמנחות דרשינן למשחה לגדולה לאכלם כדרך שהמלכים אוכלים [ע"ל פ' ט' אות ס"א], ולכן במצות לא קפדינן שיהיו נאים. ולבד זה י"ל דלא דמי מצות הנלושות במים לבד למנחות הנאפות בשמן דשייך בזה יותר שיתיישנו, ואין כאן המקום להאריך בזה. .
(מנחות ג' ב') מנחת פתים. מלמד שכופל אחת לשנים ושנים לארבעה ומבדיל פהר"ל כדי לקיים מנחת פתים כופל כל עוגה לשנים, ובכל פעם שכופל משברה במקום שכופלה, וכיון דנשבר היינו שתי חתיכות, וזהו פירוש פתים, דאין לפרש פתים פרורים משום דכתיב בפ' ויקרא פתות אותה פתים, ודרשינן אותה פתים ולא פתיתיה לפתיתים, עיי"ש לפנינו. ועיין במנחות ע"ה ב' וברמב"ם יש בענין זה גירסות שונות. .
(תו"כ) והכהן המשיח תחתיו. מה ת"ל המשיח, לומר לך, דאפילו מבניו של כה"ג אי הוי משוח הוי כה"ג ואי לא לא, מכאן דאפילו כה"ג בן כה"ג טעון משיחה פונראה הרבותא בזה דלא ניליף בזה ממלך בן מלך דא"צ משיחה משום דירושה היא, כדכתיב (פ' שופטים) למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו. .
(הוריות י' יא ב') מבניו יעשה אותה. ת"ר, כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו, מניין שתהא מנחתו קריבה משל יורשין, ת"ל והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה פזלפי פשטות הלשון היה צריך לכתוב והכהן מבניו המשיח תחתיו, אחרי שמלת מבניו בא לפרש שם הכהן וכמו דכתיב איש מכם, איש מזרעך, ולכן דריש הפסוק בסירוס והכהן המשיח תחתיו, מבניו יעשה אותה, ר"ל שדי מבניו איעשה אותה, שמשל הבנים יעשו המנחה, ויהיה שיעור הכתוב והכהן המשיח, או שהכהן המשיח יביא בעצמו מנחתו כשהוא בחיים או תחתיו מבניו יעשה אותה כשמת, ודוגמא לדרשה זו ממנו בסנהדרין נ"ז ב' על הפסוק שופך דם האדם באדם דמו ישפך, דשדי באדם אסיפא דקרא דשופך דם האדם ישפך דמו באדם, יעו"ש. ובגמרא כאן מבואר דזו דעת ר' יהודה, ור"ש ס"ל דמשל צבור באין, ולפי הכלל דר"י ור"ש הלכה כר"י קבענו כאן כדעתו של ר"י, וע' ברמב"ם. יכול יקריבנה חצאין, ת"ל יעשה אותה – כולה ולא מקצתה פחר"ל יכול יקריבנה הוא חצאין כמו שהיה אביהם מביא חצי עשרון בבקר וחצי עשרון בערב כמבואר לעיל בפ' י"ג, ת"ל אותה, ודי היה לכתוב יעשנה, ובא לרמז שיביאנה כולה בפעם אחת. ומבואר בגמרא דהוא גזירת הכתוב. .
(מנחות נ"א ב') חק עולם. חקה לעולם תהיה פטר"ל שתהא מצוה זו נוהגת לדורות, והוצרך לצווי זה, אע"פ דכל מצות קדשים הם לדורות, אך מפני כי בראש הענין כתיב זה קרבן אהרן ובניו, ולא כתב זה קרבן הכהנים, הו"א דרק אהרן ובניו מדור ההוא נצטוו בזה ולא לדורות, לכך אצטריך חק עולם. .
(שם שם) חק עולם. חביתי כהן גדול באים שתים עשרה חלות, מאי טעמא, אתיא חקה חקה מלחם הפנים צדכתיב ס"פ אמור מאת בני ישראל חק עולם, ומפורש התם שתים עשרה חלות, ועיין מש"כ לעיל בפ' י"ג בדרשה מנחה תמיד. .
(מנחות ע"ו א') כליל תקטר. נאמר כאן כליל ונאמר במנחת כהן הדיוט כליל (פ' ט"ז), מה מנחת כהן הדיוט בלא תאכל אף מנחת כהן גדול בלא תאכל צאועיין בדרשה בפ' הבא כליל תהיה לא תאכל, כל שהיא בכליל תהיה בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו, יעו"ש, וצ"ל דמאן דיליף גז"ש זו דכליל לית ליה הכלל דכל שהיא בכליל ליתן ל"ת על אכילתו, דאל"ה א"צ לגז"ש זו, אחרי דכתיב בה כליל. ודע דהא דאיתא בזבחים צ"א א' מותר שמן מרקיקי כהנים ומנחת כהן משיח צריך לשרוף, פשוט הוא דנסמך בזה על זה הפסוק דכליל תקטר, דמשמע דכל השייך למנחה זו תקטר. .
(שם נ"א ב') וכל מנחת כהן. לרבות מנחת נדבתו צבומבואר מזה דמנחת הכהנים נקראת מנחת חובה, שהרי מנחת נדבה מרבה מכל, וזה היפך מדעת הגמרא במנחות ע"ג ב' על הפ' דפ' ויקרא (ה' י"ג) גבי מנחת חוטא של כהן דכתיב בה והיתה לכהן כמנחה דרשו למה כתיב לשון זה, ומשני משום דהו"א כיון דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל [הוא פסוק שלפנינו], סד"א מנחת נדבתו הוא דאינה נאכלת אבל מנחת חובתו [היינו מנחת חוטא] נאכלת, קמ"ל והיתה לכהן כמנחה, מקיש חובתו [מנחת חוטא] לנדבתו, מה נדבתו אינה נאכלת, כדכתיב לא תאכל, כך חובתו אינה נאכלת, יעו"ש, וזה מפורש לכאורה ההיפך מדרשת התו"כ שלפנינו, דקרי למנחת חביתין וחינוך מנחת חובה. ויתכן דלא רק מהמלה "וכל" מרבינן בתו"כ כ"א כל הכתוב מיותר הוא ובא רק לכלול כל המנחות מלבד מנחת חביתין האמורה בענין והתו"כ והגמ' לא פליגי, וכל אחד מוצא הפשיטות בדבר אחר. .
(תו"כ) מנחת כהן. מנחת כהנת נאכלת, דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל, מנחת כהן ולא מנחת כהנת צגהיינו בפנויה או בכהנת הנשואה לישראל, אבל בת ישראל הנשואה לכהן מנחתה נקמצת והשירים מתפזרין על בית הדשן ואינן נשרפות כמנחת כהן, והיינו משום חלק שלה, וגם אין נאכלין משום חלק בעלה הכהן, ולכן מתפזרין השירים על בית הדשן. .
(סוטה כ"ג ב') כליל תהיה. נאמר כאן כליל ונאמר במנחת כהן גדול (פ' ט"ו) כליל, מה מנחת כהן גדול כליל תקטר אף מנחת כהן הדיוט כליל תקטר צדר"ל דאין הפי' כליל תהיה שתכלית השריפה רק מפני איסור אכילתה, אלא דהשריפה עצמה מצוה, והיינו שמצוה להקטירה כמו מנחת כה"ג דכתיב בה מפורש כליל תקטר. .
(מנחות נ"א ב') כליל תהיה. אין לי אלא כולה, מקצתה מניין ת"ל תהיה, אפילו כל שהוא צהיתכן דמדייק כיון דהפי' כליל חהיה שמצוה להקטירה כמו מנחת כה"ג א"כ למה לא כתיב בה מפורש תקטר כמו לעיל במנחת כה"ג, אלא משום דסתם הקטרה אינה פחותה מכזית כמבואר בכ"מ בגמרא, ולכן כתיב לשון תהיה להורות דאפילו כל שהוא. .
(תו"כ) כליל תהיה לא תאכל. תניא, ר' אליעזר אומר, כל שהוא בכליל תהיה, בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו צור"ל לא רק במנחות אם אכל מהן הוי בל"ת אלא כל דבר שהוא בכליל הוא בל"ת על אכילתו, כגון אם אכל מאימורים הנקרבים על המזבח עובר בל"ת. ויתכן דטעם הדיוק הזה, משום דלפי פשטות הענין הול"ל מקודם לא תאכל ואח"כ כליל תהיה כמו דרגיל הכתוב בכ"מ לבא מן הקל אל החמור, דלא די שלא תאכל אלא גם כליל תהיה, ומדכתיב להיפך דריש כמו דכתיב וכל מנחת כהן אשר כליל תהיה – לא תאכל. .
(מנחות ל"ד ב') זאת תורת החטאת. תניא, יכול דם חטאת העוף שנתז על הבגד יהא טעון כבוס, ת"ל זאת צזר"ל דהו"א כיון דמרבינן מלשון תורת תורה אחת לכל החטאות, כבדרשה הבאה הוי גם חטאת עוף בכלל, על זה אמר זאת למעט חטאת עוף, ועיקר טעם מעוט חטאת עוף יתבאר בסמוך מלשון במקום אשר תשחט בנשחטות דבר הכתוב ולא בנמלקות שהוא חטאת עוף. ובדרשה הבאה מרבינן מלשון תורת החטאת גם חטאת פנימי שנשרפת ואינה נאכלת, ולכאורה כמו שיש מעוט לעוף מלשון אשר תשחט כמו כן יש מעוט לחטאת פנימי, מלשון תאכל (פ' י"ט) לאפוקי חטאת פנימי שאינה נאכלת, וא"כ מאי חזית לרבות מן הלשון תורת חטאת פנימי ומן זאת למעט חטאת עוף ולא להיפך, אך יותר יש סברא למעט חטאת עוף דלא דמי לחטאת בהמה רק לשני דברים לענין שדמה ניתן בחוץ ושנאכלת מאשר למעט חטאת פנימי דהוקש לחטאת חצוני בהרבה דברים כמו לענין שחיטה בצפון וקבלת דם בכלי ומתן קרן ואצבע וחוד הזוית ואישים, ולכן מכיון שיש רבוי ומעוט מרבינן חטאת פנימי וממעטינן חטאת העוף, ודו"ק. .
(זבחים צ"ב א') זאת תורת החטאת. תורת החטאת – תורה אחת לכל החטאות, שאם נתז מדמן על הבגד טעון כבוס, אחד חטאת הנאכלת ואחד חטאת הפנימית צחחטאות שדמן נזה בפנים אין נאכלות אלא נשרפות. וטעם הדיוק מדלא כתיב תורת החטאות, בלשון רבים, דרבים הם מיני חטאות, חטאת הנאכלת וחטאת הנשרפת, חטאת בהמה, חטאת העוף, וחטאת מנחה. .
(שם שם) זאת תורת החטאת. א"ר יצחק, מאי דכתיב זאת תורת החטאת, לומר לך, כל העוסק בתורת חטאת הרי הוא כאלו הקריב חטאת צטפירש"י דהול"ל זאת חקת החטאת, עכ"ל, ולא אדע מה טיבותא דלשון חקת מתורת. ולו"ד נראה דמדייק יתור כל לשון זה, דהא בפ' ויקרא פרטה התורה דיני הרבה קרבנות מבלי להקדים להם הלשון זאת תורת, וה"נ הול"ל ואם חטאת קרבנו. ונראה דאין הכונה כאלו הקריב ממש, ולפי"ז היכי שחייב חטאת יהיה יכול לפטור עצמו בתורה, אלא ר"ל זכותו גדול מאוד כזכות ההקרבה, אבל מחיוב הקרבת חטאת לא נפטר. וראיה לזה, שהרי אמרו בשבת י"ב ב' מעשה בר' ישמעאל בן אלישע שקרא והטה נר בשבת וכתב על פנקסו לכשיבנה ביהמ"ק יביא חטאת, ואי נימא דהוי כאלו הקריב חטאת ממש, היה יכול לפטור עצמו בעסק התורה בזה, וכן ביומא פ' א' האוכל חלב בזה"ז צריך שיכתוב לו, ופירש"י שאם יבנה ביהמ"ק בימיו יביא קרבן חטאת על שגגתו, משמע דבזמן שאין מקדש אין לו תקנה ואפי' בדברי תורה, וכן יהיה צריך לפרש במגילה ל"א ב' כבר תקנתי להם סדר קרבנות בזמן שקוראין בהם מעלה אני עליהם כאלו הקריבו וכו', שיהיה זכותם גדול כזה, אבל לא לענין פטור וחובה. –
וע' ברבינו בחיי פרשה זו דלא די באמירה לחוד אלא צריך לבאר גם פרטי דיני הקרבן. ונראה דדייק כן מלשון כל העוסק, דלשון עוסק יונח על השקידה והעיון ומו"מ בבאור פרטי הדינים, ועיין בפיה"מ להרמב"ם סוף מנחות. .
(מנחות ק"י א') במקום אשר תשחט. תניא, דם חטאת העוף שניתז על הבגד אינו טעון כביסה, מאי טעמא, במקום אשר תשחט כתיב, בנשחטות הכתוב מדבר [להוציא את העוף שאינה נשחטת אלא נמלקת] קעיין מש"כ לעיל אות צ"ז. .
(זבחים צ"ב א') במקום אשר תשחט העולה. והיכן הוא – בצפון קאובעולה מפורש ר"פ ויקרא ושחט אותו צפונה לפני ה', וע"ע מש"כ בזה בפ' ויקרא (ד' כ"ט). .
(שם מ"ח א') תשחט החטאת. ולמה כן – כדי שלא לפרסם את החוטאים קבהענין יתבאר ע"פ מ"ש בסוטה ל"ב ב' מפני מה תקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש את עוברי עבירה [שלא ישמעו וודוים], שהרי לא חלק הכתוב מקום בין עולה לחטאת, ע"כ. ור"ל כמו דמצינו שהגביל הכתוב מקום לשחיטת החטאת באותו מקום ששוחטין בו העולה ולא מצינו כלשון זה בקרבן אחר [זולת באשם מפני שגם הוא כחטאת], ובא בזה להורות שלא יעשו ציונים מיוחדים לשחיטת החטאת, כדי שלא יתבייש החוטא שמביא החטאת, ועיי"ש עוד בגמרא. .
(ירושלמי יבמות פ"ח ה"ג) קדש קדשים היא. קודש קדשים – לרבות זבחי שלמי צבור לצפון, היא – למעט איל נזיר ותודה קגר"ל דכיון דלאחר שאמר שתשחט החטאת במקום שחיטת העולה דהיינו בצפון כמש"כ, סיים על זה קודש קדשים היא, ש"מ דלשון זה מורה טעם על דין זה, כלומר דמפני שהיא ק"ק לכן תשחט בצפון שהוא לפני ה', וא"כ ממילא מבואר שכל קדשי קדשים שחיטתן בצפון. אך שלא נימא דהא גם קדשים קלים קדושים הם וישחטו אותן בצפון [ואע"פ דכתיב קודש קדשים אך באמת מצינו דגם קדשים קלים נקראו קדשי קדשים כמ"ש בקדושין ס"ט ב' על הפ' דעזרא אשר לא יאכלו מקדש הקדשים דקאי על כל הקדשים, יעו"ש] על זה אמר היא למעט איל נזיר ותודה דהיינו קדשים קלים. והטעם בזה נראה כדי להבדיל בין קודש לקודש. .
(תו"כ) הכהן המחטא. טבול יום ומחוסר כפורים אינן חולקין בקדשים לאכול לערב, דאמר קרא הכהן המחטא אותה יאכלנה, מאי יאכלנה – יחלקנה, לפיכך כהן הראוי לחטוי חולק ושאינו ראוי לחטוי אינו חולק קדהכהן המחטא פירושו הכהן הזורק, וכמ"ד פ' שמיני ויקח משה את הדם ויחטא את המזבח, ר"ל שמסיר את החטא והחסרון, ואי אפשר לומר הכהן המחטא אותה יאכלנה, שרק הכהן הזורק יאכלנה, דבאמת כל כהני המשמר אוכלין, וכן כהן קטן אוכל, כפי שיתבאר לקמן בפרשה ז' (י') איש כאחיו, ולכן צ"ל שרק כהן הראוי לזרוק הוא נוטל חלק בהקרבן, והאי יאכלנה פירושו כמו יזכה בה, ר"ל יטול חלק בהקרבן, וכמו (קהלת ו') ולא ישלטנו האלהים לאכול וכן (תהלים קכ"ח) יגיע כפיך כי תאכל, ולשון המחטא פירושו הראוי לחטוי, ובא למעט טבול יום ומחוסר כפורים [וכן אונן] דמכיון שאינם ראויים לזרוק אין נוטלין חלק בהקרבן. וקטן אע"פ שאוכל בכ"ז אינו נוטל חלק כחלק, ואע"פ דבעל מום שאינו ראוי לזרוק בכ"ז קיי"ל שנוטל חלק, התם היינו טעמא, דמרבינן מן כל זכר בכהנים יאכל אותה כמבואר לעיל בפ' י"א. והא דנקט יאכלנה ולא יחלקנה או יזכנה, הוא כדי שלא נטעה לרבות מכל זכר גם לטבול יום ומחוסר כפורים, ולכן כתיב יאכלנה למעט אלה שאסור להם לאכול בקדשים. .
(זבחים צ"ט א') המחטא אותה. מה ת"ל אותה. אותה דמה למעלה מחצי המזבח ואין דמו של קרבן אחר למעלה מחצי המזבח קהדכך דין החטאות דמן טעון ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח החיצון מחצי המזבח ולמעלה, לפי שנאמר בה (פ' ויקרא) על קרנות המזבח, אבל העולה והאשם והשלמים זורק שתי זריקות על שתי זויות המזבח מחצי המזבח ולמטה. ועוד נתבאר מזה בפ' ויקרא. .
(שם י' ב') כל אשר יגע. ת"ר, יכול נגע במקצת חתיכה יהא כולו פסול ת"ל אשר יגע – מה שנוגע פסול, כיצד הוא עושה, חותך מקום שבלע קולאו דוקא נגע לבד אלא גם נגע ובלע במקצת לא נקדשה כולה אלא חותך מקום הבליעה, וכ"מ בדרשה הבאה ועיין מש"כ שם. .
(שם צ"ז ב') אשר יגע בבשרה. יכול אשר יגע אעפ"י שלא בלע, ת"ל בבשרה, עד שיבלע בבשרה קזפירש"י עד שיבלע בבשרה כגון המהתך שומן של חטאת וסך ממנו צלי של שלמים ונבלע בו, עכ"ל. ומבואר מזה דנגיעה בלא בליעה היא בלא רוטב ובזה צריך לחתוך מקום שבלע, וכבדרשה הקודמת, ויתכן דעל יסוד זה קיי"ל ביו"ד סי' ק"ה דחם בחם שנגע בלא רוטב אינו איסר אלא כדי קליפה, וכן מורה פשטות לשון הגמרא בחולין צ"ו ב' גבי ירך שנתבשל בה גיד הנשה אסורה אם יש בה בנותן טעם דמפרש לא שנו אלא שנתבשל אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, וכתבו התוס' דקולף פירושו נוטל מקומו, ואכ"מ להאריך.
ודע שכתב הרוקח סי' תנ"ד, דמדדרשינן הכא דלשון אשר יגע היינו עד שיבלע, משמע דאין לאסור כלל בלא נגיעה, וא"כ מבואר דריחא לאו מילתא היא, דהרי באופן כזה אין גם נגיעה בכלל, עכ"ל. וצ"ל הא דפליגי רב ולוי בפסחים ע"ה ב' אי ריחא מילתא היא או לא ולא מייתו מהכא הוא משום דפלוגתתם אי הוי מילתא מדרבנן, וא"כ אין להכריע מכאן. .
(שם שם) בבשרה. בבשרה ולא בגידין ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים קחפשוט הוא משום דכל הני אינם בכלל בשר, וגם מדייק מדהו"ל למכתב כל הנוגע בה. .
(זבחים צ"ז ב') יקדש. יקדש – להיות כמוה, אם פסולה היא תפסל ואם כשרה היא תאכל כחמור שבה קטר"ל אפי' היה הנוגע ובולע ג"כ קדשים אך קדשים קלים מהקדשים שנגע בהן יהיה דינו כהקדשים החמורים, כגון שנגע בשר שלמים בבשר חטאת יאכל הבשר כדין בשר חטאת, והיינו רק לזכרי כהונה וליום ולילה ולפנים מן הקלעים, ולא כשלמים הנאכלים לשני ימים ולילה אחד ולזכרים ולנקבות. ועיין בפסחים מ"ה א' דיליף מדרשה זו [לחד מ"ד] דבעלמא היתר מצטרף לאיסור כמו כאן שהקל נגרר על החמור, ויבואר ענין זה לפנינו אי"ה בפ' נשא בפסוק וכל משרת ענבים. .
(שם שם) ואשר יזה. ת"ר, יכול ניתז מן הקרן ופן היסוד של מזבח יהא טעון כבוס, ת"ל ואשר יזה פרט לזה שכבר הוזה קיר"ל מן הקרן של מזבח או מהשירים העומדים להשפך ליסוד אף שלא נשפכו עדיין, וכש"כ אחרי כן. וטעם הדיוק מלשון אשר יזה נראה פשוט משום דלפי פשטות הלשון הול"ל אשר הוזה, בעבר, ולא אשר יזה, בעתיד. .
(שם צ"ג א') ואשר יזה מדמה. ת"ר יכול ניתז מדם הצואר על הבגד יהא טעון כבוס, ת"ל ואשר יזה מדמה, לא אמרתי אלא בדם הראוי להזאה קיאוהיינו דם שנתקבל בכלי, ומהאי טעמא אם נשפך הדם קודם שנתקבל בכלי על הרצפה אף שאספו אח"כ לא קידש והבגד א"צ כבוס, אבל אם נשפך מן הכלי ואספו טעון כבוס, דכיון שהדם כשר להזאה כמבואר בזבחים ל"ב א' הרי נתקדש. ועיקר טעם הדיוק דם הראוי להזאה הוא מדלא תפס הכתוב הפעל אשר יתן או אשר יפול כדכתיב בפ' חקת, אלא אשר יזה, משמע שבא להורות דבעינן שיהיה הדם ראוי להזאה, וכמש"כ. .
(שם שם) מדמה. ת"ר, מדמה – מדם כשרה ולא מדם פסולה, בין שהיתה לה שעת הכושר בין שלא היתה לה שעת הכושר, מאי טעמא, דכתיב מדמה, וכתיב (פ' כ"ב) אותה, חד להיכי דהיתה לה שעת הכושר וחד להיכי דלא היתה לה שעת הכושר קיבר"ל שעת הכושר לזריקה, כגון שלנה ונטמאה ויצאה חוץ למקומה, דמקודם לזה היתה ראייה לזריקה, משא"כ אם נשחטה במחשבת חוץ לזמנה וחוץ למקומה דלעולם לא היתה ראויה לזריקה. ויש להעיר למה לי הני מעוטי, תיפק ליה דכתיב אשר יזה ודרשינן בזבחים צ"ג ב' לא אמרתי אלא בדם הראוי להזאה [הובא לעיל] ודם חטאת פסולה הלא אינו ראוי להזאה, וגם צ"ע בדברי רש"י במשנה צ"ב א' שכתב על דין זה דחטאת פסולה אין דמה טעון כבוס וז"ל, דכתיב אשר יזה בראוי להזאה הכתוב מדבר, עכ"ל. ולמה לא נקט הדרשה שהובאה בגמ' בזה, היא הדרשה שלפנינו, מדמה מדם כשרה ולא מדם פסולה, וקצת י"ל משום דטעם דרשה זו גופה הוא משום שדרוש דם הראוי להזאה, ונקט סוף דבר, אבל מה שהערנו בגמ' צ"ע. .
(שם שם) על הבגד. ת"ר, אין לי אלא בגד, מניין לרבות עור משהופשט, ת"ל אשר יזה עליה תכבס, יכול שאני מרבה עור שלא הופשט, ת"ל בגד, מה בגד הראוי לקבל טומאה אף כל הראוי לקבל טומאה קיגדמשהופשט ראוי לקבל טומאה אם חשב לעשות אותו מכסה למרכבה או לכסות בו את המטה וכדומה, ואע"פ שלא נתקן עדיין לעשות ממנו כלי. .
(שם שם ב') על הבגד. תניא, ר' אליעזר אמר, אין לי אלא בגד, מניין לרבות שק וכל מיני בגדים, ת"ל אשר עליה תכבס קידכגון השיראים והכלך והסיריקון. וטעם הדיוק מלשון אשר עליה כתב בס' התוה"מ משום דסתם שם בגד הוא לשון זכר והל"ל אשר עליו, ובא לרבות כסות ושמלה שהם בערך שמות נרדפים עם שם בגד. .
(זבחים צ"ד א') אשר יזה עליה. ת"ר, יכול ניתז על מקצת בגד יהא כל הבגד טעון כבוס, ת"ל אשר יזה עליה, לא אמרתי אלא מקום דם בלבד קטויתכן בטעם הדיוק משום דלפי פשטות הלשון היה ראוי לכתוב ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס, ולמה זה כפל עוד הפעם אשר יזה עליה, ובא בזה להורות דרק מקום ההזאה טעון כבוס ולא כל הבגד. .
(שם שם) תכבס. מלמד שאינו מקבל טומאה אלא דבר הראוי לכבוס, למעוטי כלי דבר גרירה הוא קטזר"ל לאפוקי כלי עץ או מתכת דאע"פ דמקבל טומאה הוא אינו ראוי לכבוס דבר גרירה הוא ולא בר כבוס. .
(שם שם) במקום קדש. מכאן שהכבוס במקום קדוש הוא קיזלכאורה הן פשוט ומבואר זה בכתוב ומה ישמיעונו חז"ל. אך יתבאר עפ"י מ"ש בתו"כ כאן תכבס במקום קדוש מלמד שהכבוס במקום קדוש הוא, הא כיצד הבגד שיצא חוץ לקלעים נכנס ומכבסו במקום קדוש, ע"כ. והלשון הא כיצד אינו מבואר לכאורה מאי בעי בזה, דהא די במ"ש מלמד שהכבוס במקום קדוש, אך י"ל דאשמעינן דאפי' באופן שיצא חוץ לקלעים צריך להכניסו לעזרה לכבסו. והרבותא בזה, דהו"א כיון שכבר יצא נפסל ביוצא ושוב אין הכרח עוד לכבסו בעזרה, קמ"ל. .
(שם שם) וכלי חרש וגו'. [וכלי חרש – מין חרש] לרבות כלי נתר, [בכלי נחושת – מין נחושת] לרבות כל שאר מתכות.
(תו"כ) אשר תבשל בו. אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו רותח מניין, ת"ל אשר תבושל בו ישבר – מכל מקום קיחנראה הכונה דכיון דעיקר טעם האיסור כאן הוא משום בליעת קדשים, וכמו למעלה בהזיה הוא ג"כ משום בליעה על הבגד, א"כ כל מה שמבליע אוסר, וכיון שערוי מבליע כמו בישול ממילא אין נ"מ בין זה לזה, ומסמיך זה על הלשון אשר תבושל בו, מדלא כתיב ואשר תבושל בכלי חרש ש"מ שאין עיקר הקפידא על הבישול אלא על הבליעה, והלשון תבושל דנקט אורחא דמלתא הוא. –
ועיין בש"ך ליו"ד סי' ס"ח ס"ק ל"ג כתב בזה"ל, כתב רבינו ירוחם דאם עירה יורה בשר לתוך כלי נחושת של חלב א"צ הגעלה, דכלי נחושת אינו בולע אא"כ האור מהלך תחתיו, וכן הסכימו הפוסקים מכמה דוכתי, ונמשכו לדעתיה הב"י בס"ס צ"ג, ולא ירדתי לסוף דעתו, שהרי מכמה דוכתי בש"ס וירושלמי וכל הפוסקים מבואר דכלי נחושת בולע ע"י ערוי, עכ"ל הש"ך, והביא דרשה זו שלפנינו דמבואר בה דערוי הוא כבישול ובפסוק זה כתיב מפורש ואם בכלי נחושת בושלה, וילפינן לכל הפסוק דערוי כבישול מטעם בליעה, ובאמת דברי רבינו ירוחם אלו מתמיהים מאד, וכבר עמלו בו רבים ביישוב הדברים ולא העלו ארוכה.
אבל האמת הברורה נראה כי אך ט"ס קל נפל בדברי רבינו ירוחם, ובמקום לתוך כלי נחושת צ"ל לתוך כלי שני של חלב א"צ הגעלה, דכלי שני אינו בולע כו', ובאור כונתו עפ"י מה דמתבאר מתוס' שבת מ' ב' ובסוגיא שלפנינו דהא דערוי אוסר הוא רק בכלי שהוא מבשל, דהיינו בכלי ראשון, אבל כלי שני אינו בולע אם אין האור מהלך תחתיו, ע"כ, וכ"כ להלכה הפוסקים, והם הם דברי ר"י, ויתכן שנגרר הטעות ע"י איזו ר"ת בתיבות אלו הקרובים לטעות, ובזה הדברים מאירים וברורים, וא"צ באור.
וראיה נאמנה שכך היה מתחלה בדברי רבינו ירוחם, שהרי הב"י ביו"ד ס"ס צ"ג הביא דבריו והוסיף עליהם בזה"ל, מיהו להרשב"א שסובר דאפילו כלי שני אף דאינו מבשל מ"מ מבליע ומפליט הוא משמע דצריך הגעלה, עכ"ל, ומבואר שלפניו היתה הגירסא בדברי ר"י כמו שהעתקנו, כלי שני, יען דאם היתה הגירסא כלי נחושת אין כל קישור והמשך לדברי הרשב"א שמביא הב"י בהמשך לדברי רבינו ירוחם, אחרי כי לא קרב זה אל זה, ודו"ק. .
(זבחים צ"ה ב') ישבר. [ולמעלה כתיב (פ' כ') תכבס במקום קדוש, אתקש שבירה לכבוס, מה כבוס במקום קדוש אף שבירה במקום קדוש] קיטלפנינו בגמרא לא באה דרשה זו בסגנון הלשון שהעתקנו, ומדברי הרע"ב בפי"א מ"ד דזבחים מבואר אמתת העתקתנו, וכן בדרשה שבסמוך ומרק ושוטף.
ודע דמכאן קיי"ל דכלי חרס אין לו תקנה לא ע"י מריקה ושטיפה ולא ע"י הגעלה, משום דצותה התורה לשבור, מפני דאין הבליעה יוצאת מידי דפנות לעולם, ובתוס' בסוגיא צ"ו א' הקשו דמאי ראיה מכאן, דלמא גזה"כ הוא בחטאת, ובאור כונתם, דאחרי דמצינו דהתורה החמירה בחטאת דע"י הזאת דמה צריך הבגד כבוס שלא כמו בשאר הקרבנות, א"כ גם לענין שבירת כלי חרס הוא ג"כ חומרא רק בחטאת.
אבל באמת י"ל דאי ס"ד דבעלמא מועלת הגעלה לכלי חרס, א"כ בפ' מטות בענין כלי מדין חשיב שם הדברים הצריכים ליבון והגעלה, וחשיב שם אך את הזהב ואת הכסף את הנחושת ואת הברזל, את הבדיל ואת העופרת, ונראה שפרט כל הני ולא חשיב גם כלי חרס, אלא ודאי דכ"ח אין לו כל תקנה, וא"כ מוכח דמה שצותה התורה כאן בחטאת לשבור, לא מחמת חומר קרבן חטאת הוא, אלא משום דבכלל אין תקנה לכלי חרס. .
(זבחים צ"ד ב') ואם בכלי נחושת בשלה. תניא, בישל במקצת כלי טעונה מריקה ושטיפה כל הכלי, מאי טעמא, דאמר קרא ואם בכלי נחשת בשלה – כלי נחושת ואפילו מקצת כלי קכיתכן דמדייק שנוי הלשון דגבי כלי חרס כתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ובכלי נחושת כתיב ואם בכלי נחושת בושלה, ולא כתיב וכלי נחושת אשר תבושל בו. וטעם הדבר משום דבכלי מתכות כיון דחם מקצתו חם כולו ומפעפע בכולו. .
(שם צ"ג ב') ומרק ושטף. [ולמעלה כתיב (פ' ב') תכבס במקום קדוש, אתקש מריקה ושטיפה לכבוס, מה כבוס במקום קדוש אף מריקה ושטיפה במקום קדוש] קכאעיין מש"כ בריש אות קי"ט וצרף לכאן. .
(שם צ"ד ב') ומרק ושטף. היכי דמי מריקה, היכי דמי שטיפה – מריקה כמריקת הכוס ושטיפה כשטיפת הכוס קכבשל ברכת המזון שצריך לרחצו ולמרקו יפה מבפנים ומבחוץ, כמבואר באו"ח סי' קפ"ג. .
(שם צ"ו ב') ומרק ושטף. היכי דמי מריקה, היכי דמי שטיפה – מריקה בחמין ושטיפה בצונן קכגטעם הדבר נראה ע"פ דרשה הקודמת דמריקה היינו רחיצה מבפנים ושטיפה מבחוץ, ולכן הרחיצה מבפנים שהיא כדי לנקות הדבר הנדבק בו ע"י הבישול לא ינקה יפה כי אם ע"י חמין, משא"כ השטיפה מבחוץ שאין שם דבק די בצונן, וגם שרש מרק יונח על הצחצוח והלטישה הבהירה וכמש"כ בדה"י ב' ד' נחושת מרוק, ולזה לא יועילו מים צוננין. .
(שם שם) ומרק ושטף. אימתי מורק ושוטף, לאחר זמן אכילה, דכתיב ומרק ושטף והדר כתיב כל זכר בכהנים יאכל אותה, הא כיצד, ממתין לה עד זמן אכילה והדר עביר לה מריקה ושטיפה קכדהנה עיקר טעם השבירה בכלי חרס ומריקה ושטיפה בכלי נחושת הוא כדי שלא יהיה נותר בהמאכל הנדבק בקדירה כמו שפירש"י בפסוק זה, ועל זה אמר דמותר לבשל בלא מריקה ושטיפה עד כלות זמן אכילת הקרבן, דהיינו בשלמים שני ימים ולילה אחד ובחטאת יום ולילה, ויש בענין זה גירסות שונות בגמרא ומבואר בכ"מ פ"ח הי"ד מקרבנות.
וטעם דרשת סמיכות פסוק זה לפ' כל זכר בכהנים יאכל אותה, הוא משום דהפ' כל זכר בכהנים אין כאן מקומו אלא היה ראוי לכתוב אחר פסוק י"ט הכהן המחטא אותה יאכלנה כל זכר בכהנים, ולכן דריש דרומז הכתוב דאימתי אוכל אותה כל זכר בכהנים לאחר שמרק ושטף, אבל בלא"ה יש חשש שנשאר דבק מהבישול הראשון, וא"כ הלא יאכל נותר. .
(שם צ"ז א') במים. במים ולא ביין ולא במזוג קכהמדייק יתור לשון במים, דהלא מאליו מובן שמריקה ושטיפה במים הוא, ולכן דריש שבא לרמז במים דוקא ולא בדבר נוזלי אחר כמו יין ויין מזוג. וכהאי גונא דרשינן בזבחים כ"ב א' על הפ' דפ' ויקרא והקרב והכרעים ירחץ במים. .
(זבחים צ"ו ב') כל זכר בכהנים. כל – לרבות בעל מום קכועיין מש"כ לעיל בפסוק י"א בדרשה כזו וצרף לכאן. .
(שם צ"ט א') קדש קדשים היא. לרבות כל הקדשים למריקה ושטיפה, יכול שאני מרבה אף התרומה, ת"ל אותה – פרט לתרומה קכזר"ל אע"פ דכבוס בגדים ושבירת כלי חרס אין נוהג רק בחטאת אבל מריקה ושטיפה נוהג בכל הקדשים, אפילו קדשים קלים, ומדייק יתור הלשון כאן קדש קדשים היא אחרי דכבר כתיב זה לעיל בפסוק י"ח, ולכן דריש דבא לרבות כל הקדשים ואפילו קדשים קלים, ואע"פ דכתיב מפורש קדש קדשים, אך מצינו דלשון זה כולל גם קדשים קלים, כמ"ש בקדושין ס"ט ב' על הפ' דעזרא ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים וקאי על כל הקדשים. אמנם לענין תרומה אם בשלו תרומה בכלי נחושת א"צ מריקה ושטיפה, ומפרש בגמרא לא שא"צ מריקה ושטיפה כלל, אלא שדין מריקה ושטיפה קילא בתרומה מאשר בשאר קדשים, ובמקום שבקדשים צריך אחר מריקה, דהיינו הגעלה, שטיפה בצונן, בתרומה די בהגעלה לבד, וכן בקדשים קיי"ל אם בישל במקצת הכלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי ובתרומה די במקצת הכלי, וכן בקדשים המריקה ושטיפה אסורה להיות במים מזוג ביין ובתרומה שרי, וטעם הקלות בתרומה הוא משום דלא קפדינן רק אהגעלת איסור הנבלע בו ולא כמו בשארי קדשים דאית בהו מעלה יתירא. ועיין ברמב"ם פט"ו הי"ט מתרומות ובמפרשים. .
(שם צ"ו ב') וכל חטאת. תניא, אין לי אלא חטאת יחיד ונקבה קכחדכל פרשה זו כתובה אצל פרשת שלמים ואשם ותודה שהן של יחידים וסתם חטאת נקבה היא. מניין לרבות חטאת צבור וזכר ת"ל וכל חטאת קכטכפי פשטות הלשון משמע דדריש ו' יתירא, אבל באמת י"ל דדייק מיתור לשון וכל חטאת, דאחרי שכל הענין איירי בחטאת הול"ל ואשר יובא מדמה. .
(שם פ"ב א') אשר יובא מדמה. מדמה ואפילו מקצת דמה קלידוע הוא דמ"ם השימוש מורה על מקצת הדבר וכמבואר לפנינו בר"פ ויקרא בפסוק אדם כי יקריב מכם קרבן מן הבקר ומן הצאן. [שם שם] אשר יובא מדמה. מדמה ולא מבשרה קלאדבבשר קיי"ל דאינו נפסל אלא א"כ יצא לחוץ, דילפינן מפסוק (פ' משפטים) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו כיון דיצא חוץ למחיצתו נאסר, דדרשינן בשדה בלא מחיצות, מקום פרוץ, וכשיצא לחוץ הרי הוא בלא מחיצות, כמבואר לפנינו שם, משא"כ כשנכנס לפנים דכשרה. .
(שם שם ב') אל אהל מועד. אין לי אלא אהל מועד, שילה ובית עולמים מניין ת"ל לכפר בקודש קלבבית עולמים היינו מקדש דקדושתיה הוי כקדושת אהל מועד שבמשכן, ועיין בתוס' יומא מ"ד א' ד"ה בשילה. .
(תו"כ) לכפר בקודש. תניא ר' שמעון אומר, נאמר כאן לכפר בקודש ונאמר להלן (פ' אחרי) ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש, מה להלן בשכיפר אף כאן בשכיפר קלגדהתם בפר ושעיר של יוהכ"פ בודאי איירי שכבר כיפר אף כאן שכבר כיפר, אבל לא אם רק שהובא הדם לכפר ולא כיפר אז אינו נפסל. ואמנם לא ידעתי מה פסיקא ליה יותר הלשון לכפר בקדש דהתם דאיירי שכבר כיפר מהלשון לכפר בקודש דהכא עד דיליף להכא מדהתם. ונראה משום דהתם כתיב הובא לכפר (בעבר) והכפור הוא העיקר בקום ועשה ולולי כן לא היו מתנהגים עמו אח"כ ככתוב, וכאן יוכל היות דהקפידא היא גם על ההבאה עם המחשבה לכפר בלבד, ואין פעולת הכפור מעכבת לפסול, וכמו "בבואו לכפר בקדש" דשם, דגם רק כשבא לכפר אף שלא כפר עדיין לא יהיה כל אדם באהל מועד. ומה שאמר הכא שאם הכניס ולא כיפר הוא רק אם הכניס במזיד ולא כיפר, אבל אם בשוגג הכניס אין בכך כלום. .
(זבחים פ"ג א') באש תשרף. תניא, ר' שמעון אומר, בקודש באש תשרף, לימד על חטאת ששורפין אותה בקודש, ואין לי אלא זו בלבד, פסולי קדשי קרשים ואיסורי קדשים קלים מניין ת"ל וכל בקודש באש תשרף קלדנראה דמדייק משום דלפי פשטות הלשון הו"ל לומר וכל אשר יובא מדמה אל אהל מועד בקודש לכפר וגו', דהרי בקודש הוא תואר על שם אהל מועד, ומדסמיך בקודש לתשרף דריש כל בקודש תשרף, דלא רק חטאת אלא כל הקדשים. .
(פסחים כ"ד א') באש תשרף. אמר רב הונא, נסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפני עצמן ושורפן, משום שנאמר בקודש באש תשרף קלהסמך בזה על הדרשה דלעיל וכל בקודש באש תשרף כל פסולי קדשים שמחיצתן בעזרה שורפין אותן בקודש דהיינו בעזרה, וכתב רש"י הא דשורפן בפ"ע ולא בבית הדשן שבעזרה שבו שורפין כל ק"ק, משום דכיון שהוא דבר לח לא יהיה ניכר כשישרפם עם בשר. .
(זבחים צ"ב א')